המטרה לא מקדשת את האמצעים

השגת מטרה בכלים פגומים פוגמת ומקלקלת את הופעת המטרה בעולם

היחס המוסרי בין המטרה והאמצעים להשגתה הוא נושא שנמצא במקום מרכזי בחיינו. פעמים רבות אנו מוצאים את עצמנו שואלים: איך נכון להשיג את המטרות החשובות לנו, ובאיזה אמצעים נכון או לא נכון מבחינה מוסרית להשתמש. אחת הדילמות המוסריות שניצבות  בפנינו היא עד כמה המטרה, חשובה  וחיונית ככל שתהיה, 'מקדשת את האמצעים'? האם מותר להשתמש באמצעים שאינם כשרים לגמרי להשגת מטרה חשובה?

הנושא התעורר לאחרונה בשיח הציבורי במלוא עוצמתו בהקשר ל'דרך' שבה הושג תפקיד משפטי נחשק. ובאופן הסלחני משהו מבחינה מוסרית שהדבר מתקבל בחלק מהציבור.

בהלכה אנו מוצאים התייחסות רחבה לנושא זה, ל"מצוה הבאה בעבירה". כגון בקיום מצוות נטילת לולב ע"י 'לולב הגזול' (סוכה ל א). או בעיקרון ש"אין עבירה מצוה" ביחס לברכה על מצה גזולה (ירושלמי שבת יג ג, חלה א ה). או בנביא: למי ש"עושה עושר ולא במשפט" (ירמיה יז יא).

היחס והמתח בין המטרה והאמצעים הוא נושא מרכזי גם בזירה הציבורית, שבה אנשים וגופים ציבוריים פועלים כדי לממש את מטרותיהם. ב"ה ישנם רבים שמקפידים להשתמש רק באמצעים כשרים, אולם בשנים האחרונות יש יותר  ויותר  שמשתמשים בצורה מכוונת באמצעים שאינם כשרים, כביכול 'המטרה מקדשת את האמצעים'. הם משתמשים ב'ספינים' ומניפולציות, בהבטחות שווא ובאונאת הציבור. למרבה הצער יש בציבור מעין השלמה עם המצב. לאחרונה נחשפנו גם לשימוש,  לכאורה, בכלים לא לגיטימיים, ע"י רשויות החוק, כדי להפליל אנשים, או לעקוב אחר אזרחים מן השורה.

יש  תחום נוסף שאינו קשור למישור המוסרי, אלא במידת היעילות של האמצעים להשגת המטרה. כלומר, יחידים וגופים שמבקשים לקדם את מטרותיהם, שבוחרים להשתמש דווקא באמצעים, שלמרות שהם לגיטימיים אין ביכולתם להשיג את המטרה, אדרבא, הם מרחיקים אותם ממנה. גופים שמנהלים מאבק ציבורי  למען דבר מסוים, ומבקשים להביא אותו למודעות הציבור או אף לגרום לו להזדהות ולרתום אותו למאבקם, אולם האמצעים שהם נוקטים גורמים את ההיפך, הם מקוממים את הציבור ומרחיקים אותו. סוג של 'עיוורון' שנגרם מכך שהם שבויים בתפיסה קונספטואלית שגויה, או באג'נדה של עצמם. ראינו זאת לאחרונה בכמה סוגיות שהסעירו את הציבור הדתי לאומי.

בפרשתנו נקרא על הכיור: "וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחשֶׁת וְכַנּוֹ נְחשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם. וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַד'" (שמות יח-כ). את פרשתו אנו קוראים מידי בוקר כחלק מה'קרבנות'. מן הכיור  היו הכהנים רוחצים ומקדשים את ידיהם ורגליהם בבואם אל המשכן לעבוד את עבודת הקודש. הכיור היה ממוקם בחצר המשכן, אולם הוא לא היה ממוקם בסמוך לכניסה לחצר, לפני המזבח, אלא בין המזבח לכניסה לאוהל מועד (ראה רש"ר הירש כאן). ומכאן שקידוש ידיים ורגלים אינו רק על אמצעי והכנה אלא סוג של עבודה מקודשת. רחיצת הידיים נועדה לשם נקיות וכבוד הראוי לעבודת הקודש (רמב"ן שם), אולם יש לכך גם משמעות נוספת: הידיים הן הכלי שבאמצעותו האדם עושה ופועל בעולם. הרגליים הן הכלי שאיתו האדם מוביל את עצמו למקומות שבהם הוא רוצה לפעול ולעשות. הקב"ה נתן לאדם ידיים ורגליים שבאמצעותם הוא יכול להוציא אל הפועל, בעולם, את רצונותיו ומחשבותיו. חובת קידוש הידיים והרגליים במקדש מבטאת את העיקרון של חובת קידוש האמצעים איתם אנחנו פועלים ומוציאים אל הפועל את מעשנו בעולם ומאפשרים לקדושה לבוא לידי ביטוי בעולם (עולת ראיה ח"א עמ' קיט). קידוש הידיים כנגד התחום הראשון והרגליים כנגד השני. רק באמצעות הכלים שקודשו נוכל להוציא אל הפועל באופן ראוי את המחשבות המקודשות. השגת מטרה בכלים פגומים פוגמת ומקלקלת את הופעת המטרה בעולם.

הלימוד מוקדש לזכר אימי מורתי מרת  נחמה בת ר' מאיר שנוולד ז"ל

נפטרה בי״ב אדר תשע"ז.

 (כי תשא תשפ"ב)