הקרבן הנסתר של חטא העגל

"בשעה שעשו ישראל אותו מעשה (חטא העגל) כתחילה הלכו ישראל אצל חור, אמרו לו: "קום עשה לנו אלהים". כיון שלא שמע להם עמדו עליו והרגוהו […] ואחר כך הלכו להן אצל אהרן אמרו לו "קום עשה לנו אלהים". כיון ששמע אהרן כך נתיירא, הה"ד "וירא אהרן ויבן מזבח לפניו" (לב, ה), ויבן מן הזבוח לפניו. אמר אהרן מה אעשה? הרי הרגו את חור שהיה נביא, עכשיו אם הורגין אותי שאני כהן, מתקיים עליהן המקרא שכתוב "אם ייהרג במקדש ה' כהן ונביא" (איכה ב, כ) מיד הן גולין".

מדוע 'מייבא' המדרש את חור לסיטואציה? ראשית, יש בכך מענה לקושי – שיתוף הפעולה של אהרן עם המציאות הקשה של חטא העגל, מוסברת באמצעות הפחד שלו מהתנהגותם חסרת המעצורים של העם, שמוכנים להרוג את מי שלא משתף איתם פעולה, ואף יותר מכך, עפ"י המדרש פחדו הגדול של אהרן אינו ממה שיקרה לו, כי אם מהמשמעות של הרג כהן ונביא – אהרן וחור כאחד.

שנית, אהרן וחור הם אכן צמד שמופיע יחד בכמה מקומות; כך במלחמת עמלק:

"וּמֹשֶׁה֙ אַהֲרֹ֣ן וְח֔וּר עָל֖וּ רֹ֥אשׁ הַגִּבְעָֽה: וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ … וְאַהֲרֹ֨ן וְח֜וּר תָּֽמְכ֣וּ בְיָדָ֗יו מִזֶּ֤ה אֶחָד֙ וּמִזֶּ֣ה אֶחָ֔ד וַיְהִ֥י יָדָ֛יו אֱמוּנָ֖ה עַד־בֹּ֥א הַשָּֽׁמֶשׁ". ממש כמו בחטא העגל, משה עולה בעוד העם מחכה לו למטה. כל עוד העם רואה את ידי משה המונפות – הם מתגברים על החששות והחרדות. אם אהרן וחור לא יחזיקו מעמד – גם העם ייפול.

כפי שהיו עם משה בעלותו על ראש הגבעה, כך הם איתו גם בעלותו על ההר: "וְאֶל־הַזְּקֵנִ֤ים אָמַר֙ שְׁבוּ־לָ֣נוּ בָזֶ֔ה עַ֥ד אֲשֶׁר־נָשׁ֖וּב אֲלֵיכֶ֑ם וְהִנֵּ֨ה אַהֲרֹ֤ן וְחוּר֙ עִמָּכֶ֔ם מִי־בַ֥עַל דְּבָרִ֖ים יִגַּ֥שׁ אֲלֵהֶֽם׃ וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָהָ֑ר וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־הָהָֽר […] וַיְהִ֤י מֹשֶׁה֙ בָּהָ֔ר אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה".

מסתבר שהמדרש לא רק משיב על הקושי בפעולות אהרן, אלא גם עונה על השאלה, לאן נעלם חור? שהרי משה מינה את אהרן וחור לאחראים על העם בהעדרו, כיצד זה שאין שומעים יותר על חור? לדברי המדרש, חור ניסה, אך נהרג בעת מילוי תפקידו. ואהרן לבדו לא מצליח לעמוד מול העם.

הנכחת חור בשעת העגל, מעצימה גם את התיקון שבמעשה נכדו: "רְאֵ֖ה קָרָ֣אתִֽי בְשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר… וָאֲמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה וּבִתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת… לַעֲשׂ֛וֹת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת" (שמות לא).

בחכמה, תבונה ודעת שהם ההפך מההיסחפות אחרי ע"ז, מקדש בצלאל את הזהב, הכסף והנחושת, לעשות בהם משכן לה'.

(כי תשא תשפ"ב)