הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)לנוכח אירועי המלחמה בשנתיים וחצי האחרונות כולנו חשים שאנו חיים בתקופה של שינוי היסטורי דרמטי. רבים מכנים אותו "שינוי תנכ"י", ויש שמכנים את התקופה הזו "תקופה תנכ"ית". אנו מבקשים להתבונן בכינוי הזה, להתעמק בו ולדייק אותו.
ניתן להבחין שישנן שתי גישות שונות שלפיהן מכונה התקופה "תקופה תנכ"ית": הגישה הריאליסטית והגישה האמונית. כל אחת מהן מתמקדת בסוג אחר של שינוי, ולגבי שתיהן יש לשאול: מה בדיוק תנכ"י בשינוי שנוצר.
הגישה הריאליסטית מתמקדת בעיקר בשינויים גיאו-אסטרטגיים היסטוריים דרמטיים שהתחוללו בתקופה הזו, ויש המשווים אותם לאירועים ההיסטוריים המתוארים בתנ"ך. היא מתמקדת בעיקר בארבעה תחומים:
א. בתחום הביטחוני – בשינויים הדרמטיים בזמן קצר. במעמד הביטחוני של מדינת ישראל שהשתנה בצורה דרמטית בתקופה קצרה. בשינוי התפיסתי בתפיסת הביטחון הכללית: מעבר מ"הכלה" ל"הכרעה" וניצחון, אימוץ דפוסי פעולה התקפיים ויוזמתיים, התפכחות מהקונספציה ועוד.
ב. בתחום המדיני – בשינוי בזירה הבינלאומית במעמדה של ישראל, שהפכה לבעלת מעמד מוביל מבחינה בינלאומית וכבת ברית בכירה למעצמה העולמית, ועוד.
ג. בתחום הכלכלי – בשינוי הכלכלי הבלתי נתפס: בצמיחה הכלכלית חסרת התקדים למרות ההשקעות הגבוהות בביטחון ובהוצאות המלחמה, ובמוניטין של תוצרת כחול לבן – בעיקר הביטחונית – שמביא השקעות עתק, ועוד.
ד. בתחום ההתיישבותי – ביצירת התנאים לפיתוח מואץ של ההתיישבות ביו"ש, ביישובי הצפון ובדרום, בצורה חסרת תקדים, ויצירת ריבונות דה־פקטו.
כנגדה, הגישה האמונית מתמקדת בעיקר בכך שזו תקופה של ניסים יוצאי דופן בגודלם, בהיקף מספרם וברציפותם בתוך זמן קצר יחסית, שלא הייתה כמותה בדורות האחרונים.
השיוך של מה שמתרחש לתנ"ך נובע מראייה של התנ"ך כספר אלוקי המשקף עבורנו את ההנהגה הניסית של הקב"ה בעולם. אולם לא ניתן להתעלם מכך שביסודה של גישה זו קיימת נטייה מובהקת לראות את כל ההתרחשויות שעוברות עלינו כנס מעל הטבע, לעיתים מתוך התעלמות מוחלטת מן העשייה האנושית המעורבת בהן – מתוך מסירות נפש ועשייה מסורה של כל גופי הביטחון והממשלה. כביכול זוהי איתערותא דלעילא בלבד, כאילו אין כלל איתערותא דלתתא.
לגישה זו מתלווה גם נטייה לפרש את הראייה התנכ"ית כמבט המדגיש את גדלות הקב"ה אל מול האפסות המוחלטת של האדם. לעיתים, לשם הדגשת הגדלות האלוקית, קיימת נטייה להתייחס בהקטנה – עד לביטול מוחלט – להשפעה שיש להשתדלות האדם על מה שמתרחש בעולם. זהו המסר התנכ"י בעיני בעלי גישה זו.
במקרים רבים קיימת דיכוטומיה בין שתי הגישות, ומי שנוקט באחת מחזק את גישתו מתוך שלילת הגישה השנייה.
אולם אנו מבקשים להדגיש דווקא גישה שלישית. בבית מדרשנו אנו מכנים אותה הגישה של ראייה סטריאוסקופית. לא בכדי ברא הקב"ה את האדם באופן שהוא מתבונן במציאות בשתי עיניים ולא בעין אחת. ראייה בעין אחת (ראייה חד־עינית, מונוקולרית) רואה את המציאות בצורה דו־ממדית ושטוחה, העלולה ליצור תמונת מציאות מעוותת. לעומת זאת, בראייה סטריאוסקופית בשתי עיניים נוצרת שילוביות היוצרת תמונה תלת־ממדית של המציאות, שהיא התמונה השלמה והאמיתית שלה, ובאמצעותה ניתן להבחין בעומק ובמרחב הקיימים במציאות. כל עין רואה את המציאות מזווית מעט שונה, והמוח מנתח את ההבדלים בין שתי התמונות ומאחד אותן לתמונה אחת. דווקא ההבדל בין שתי התמונות הוא המאפשר ליצור את התמונה התלת־ממדית ואת ראיית העומק.
לתנ"ך יש מבט סטריאוסקופי על המציאות ועל המהלכים האלוקיים שבהם הוא עוסק. הוא מתבונן בהם בשתי עיניים בו זמנית: בעין אחת – נבואית, החושפת את המהלכים האלוקיים השמימיים ואת הניסים המשפיעים על המציאות; ובו בזמן, בעין השנייה – הוא בוחן את מהלכי הריאליה הארצית ואת הפעולות האנושיות המשפיעות על המציאות בדרך הטבעית. התמונה התנכ"ית השלמה והאמיתית היא התמונה המשולבת הסטריאוסקופית – התלת־ממדית – הנוצרת משתי העיניים בו זמנית, ומשקפת את השילוב האמיתי והמרהיב בין השניים. שילוב זה יוצר את ממד העומק והמרחב בתמונת המציאות המתקבלת.
התנ"ך הוא "נבואה שהוצרכה לדורות" (מגילה יד א), הן באירועים הספציפיים שהוא מתאר והן בגישה האמונית שהוא מנחיל לנו. הגישה התלת־ממדית הנוצרת מתוך השילוב שבין העין הרואה את הגדולה האלוקית של "אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה) ובין העין הרואה את הגדולה האנושית ואת כוח ההשפעה האלוקי העצום שהקב"ה נתן לאדם לברוא ולהשפיע על המציאות – "כי בצלם אלוקים עשה את האדם" (בראשית ט, ו) – מחייבת את האדם ומטילה עליו אחריות לפעול בעולמו של הקב"ה: "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם" (משנה סנהדרין ד, ה). זהו המבט התנכ"י השלם, שיש בו עומק ומרחב תלת־ממדיים.
השילוב הזה הוא שמתגלה במלוא עוצמתו בתקופה האחרונה, ורושם פרקים חדשים בנשמותינו ובדפי ה"היסטוריה האלוקית" שלנו. הוא המקור לשינוי הרוחני העצום שמתחולל כעת, ברוח ההפטרה שקראנו בשבת הקודמת: "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" (יחזקאל לו, כו).
"הארת הפנים" האלוקית – "יאר ה' פניו אליך ויחונך" – והניסים המופלאים שאנו זוכים להם בגודל וברציפות חסרי תקדים, לאחר "הסתר הפנים" הנורא שחווינו בשמחת תורה תשפ"ד ובשנה שלפניה, הם התקיימות תפילתנו: "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך". היא באה לידי ביטוי בקריאת שם שמיים בקרב הלוחמים, בטרם הקרב ובמהלכו, ובברכת הגומל בסיומו. היא בולטת בגילויי האמונה של החטופים במעמקי מנהרות החמאס.
ומצד שני מתגלות מאז תעצומות נפש אדירות לפעולה ולעשייה של גבורה גדולה, בעוצמה שלא הכרנו בעבר, של הפרט והכלל, שהיו כמוסות בנשמותינו, ואפילו אנו לא הכרנו בקיומן. הן התפרצו דווקא לנוכח ומתוך האתגר הגדול והארת הפנים, ושינו את המציאות.
זוהי המשמעות התנכ"ית האמיתית של תקופתנו, ורק בקליטה התלת־ממדית שלה היא פועלת בנו את פעולתה.
לזכר אבי מורי ר' משה שנוולד ז"ל הכ"מ
