אלוף בטלות ואלוף שום דבר

בתוך ים הציוויים של מלאכת המשכן, על כליה ומידותיה, מצוי אי קטן של ארבע פסוקים, רוויים בנחת ושלווה, השקט ובטח: השבת.

"ואתה דבר אל בני ישראל לאמר: אך את שבתתי תשמרו, כי אות הוא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדשכם… ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם… ששת ימים יֵעָשה מלאכה, וביום השביעי שבת שבתון, קדש לה'… ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם, ברית עולם. ביני ובין בני ישראל, אות היא לעולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת ויינפש".

פרשנים רבים, ראשונים כאחרונים, כבר תהו מה מקום לציווי על השבת – הן בפרשתנו, הן בראש פרשת ויקהל – כמין תמרור "עצור!" ענק, אדום ומבהיק, הניצב במוקד הפרויקט העצום של בניין המשכן.

לצד העלאת השבת על נס, כברית בין הקב"ה לעמו ישראל, מובלטים גם איסורי השבת ועונשם החמור ("מחלליה מות יומת, כי כל העשה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמיה… כל העשה מלאכה ביום השבת מות יומת"). עירוב תחומין זה, שבין ה'אסור' וה'מותר', הקודש והחילול, הנשגב והנחות, אומר "דרשני!".

גם הדגשת היחס של 1:6, בין העבודה והמנוחה, העמל והחופש, בין "ששת ימים תעבוד" לבין "וביום השביעי תשבות" צריך עיון. וכך בוודאי בדור שבו מגמת הרבה אנשים היא להגיע לדרגה של 'אלוף בטלות' ו'אלוף שום' ("לא עושים שום דבר").

לשבות, לנוח וליהנות כמה שיותר, ולעמול כמה שפחות (וידוע הסיפור בלוי אשכול שר האוצר, שכאשר הציעו לפניו את רעיון שבוע העבודה המקוצר, בן חמישה ימים בלבד, הביט על המציעים בתמיהה ואמר להם: "השתגעתם? לאט לכם! קודם נעבוד יום אחד, אחר כך יומיים, אבל חמישה ימי עבודה בבת אחת? זה בלתי אפשרי!").

המתח שבין היגיעה ("אני אנוח רק בקבר…") והמנוחה, העבודה והבטלה, מלווה את תולדות המין האנושי למן ברייתו ועד היום. וכידוע, על דרך הכלל, בעולמה של תורה קידשו חכמים את העבודה כערך – ללא תלות במצבו הכלכלי של אדם – וגינו את הבטלה ("בטלה מביאה לידי שעמום ושעמום מביא לידי חטא").

עד כדי כך, שהרמב"ם יצא חוצץ נגד ה'בטלנים' במלים חריפות, קבע אותן במוקד הלכות תלמוד תורה(!) שלו (ג, י), וקבע שדבריו חלים אפילו על אותם קדושי עליון, המבקשים לפנות לבם לדברי תורה תוך הסתמכות על נדבת הציבור: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא".

ודוק: דברי הרמב"ם אינם מכוונים רק כנגד הנהנה מכתר התורה "ומתפרנס מן הצדקה" אלא מודגש בהם בעליל שהם מכוונים כנגד מי שאינו "עושה מלאכה".

ולפיכך הוא ממשיך גם בדברי שבח על המלאכה ואינו מסתפק בגנות העושים תורתם קרדום לחפור בו פרנסה לביתם: "ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטילה וגוררת עוון. וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות!".

דברים כיוצא בזה כתב הרמב"ם גם בפירושו למסכת אבות, והמכיר את דבריו ומשנתו יֵדַע שאין הרבה דוגמתם בחריפות לשונם ובביקורת הנוקבת העולה ובוקעת מהם.

דברים נכוחים כנגד הבטלנים הוסיף וכתב לפני כ-300 שנה גם רבי משה חפץ, בחיבורו  "מלאכת מחשבת": "ידענו כי כשאמר ישעיהו 'הוי מושכי העון בחבלי השוא', רצונו לומר בחבלי הבטלה, שהיא סיבה לכל העונות. על כן ראוי להוכיח הוללות האנשים אשר על פני האדמה, אך שקר בני אדם כזב בני איש, המתאווים והמקווים אל המנוחה ואל השבתון, וכל נפש עמל עמלה לו מספר ימי חייו להרבות הון ולקנות עושר כדי שיוכל לנוח ולשבות בסוף ימיו. וזאת היא תוחלת שאין בה ממש, כי האדם לעמל יולד, והמקווה המנוחה – מקווה המוות, בהיות מושב החיים במעשה, והמוות בשביתה".

יהא אשר יהא, אחד האתגרים הגדולים הניצבים לפני יהודי בן ימינו הוא המצווה "לעשות את השבת".

בין הלכות שבת, התלויות "כהררים בשערה", על חוט דק מן הדקיק, ניתן למצוא לעתים הלכות "לא קרואות", מובלעות, נחבאות אל הכלים, שחושפות תמונות אנושיות נדירות ביופיין.

אחת מהן מובלעת בדברי ה'באר היטב' (או"ח רסב). לצד דברי ה"שולחן ערוך", המדבר בשבח סידור השולחן והצעת המיטות לכבוד השבת, "כדי שימצאנו ערוך ומסודר בבואו מבית הכנסת", מעיר ה"באר היטב": "וינשק ידי אימו בליל שבת כשהיא מברכת אותו, וסודו מבואר בדברי האר"י ז"ל".

בעל ה"באר היטב", ר' יהודה אשכנזי שכיהן כדיין בטיקטין שבפולין, אינו מבאר מה גילו של הבן המתברך על ידי אמו, אך על פני הדברים, מהיותו 'בעל בית' הנכנס לביתו ומוצא שולחנו ערוך, יש לשער שלא מדובר בילד קטן. ודוק: הברכה ניתנת דווקא על ידי האֵם, ולא האב.

איני יודע האם בכלל וכמה מקיימים מנהג זה בימינו. ויש להניח שמחמירי החומרות כבר גזרו עליו איסור. אך תמונה מופלאה זו, לצד ברכת הילדים, שעדיין נשמרת לרוב, חושפת פן "עגול", רך, בעולמן הנוקשה והקפדני של הלכות שבת.

ושמא אין זה מקרה, שבעל ה"חפץ חיים", חניך האסכולה הליטאית שהשתדלה להתרחק מגילויי חיבה רגשיים המלווים במגע פיזי והעדיפה על פניהם עולם הלכה קר ושכלתני, אינו מביא ב"משנה ברורה" מנהג זה, אלא מתמקד תחתיו בחיובים ובאיסורים המלווים הלכה זו; "וטוב שתהיה מוצעת גם המיטה שיישן עליה… טוב לפנות קורי עכביש(!) מהבית מבעוד יום, לנקות את הבית לכבוד שבת, וטוב להיזהר בסעודת הלילה שלא לזרוק דבר בבית חוץ לשולחן".

כל הבקי, ולו מעט, במרוצתם של יהודים בערב שבת בין השמשות, יודע כלפי מה הדברים מכוונים. אצל מקצתם, החרדה וה"עצבנות הדתית" (כביטויו הקולע של הרב עמיטל ז"ל) מגיעים לשיאים כה גבוהים עד שהשבת הופכת להם מ"יום מנוחה" ליום "אנחה", מ"שבת המלכה" ל"שבת המכה", ובמקום "שבת שלום" הם מגיעים כמעט למצב של "שבץ ושלום".

מתח זה, בין פניה החמורות, האיסוריות של השבת, לבין פניה השוחקות, של כבוד שבת ועונג שבת, מחלחל לכל פינה. "עשיית השבת", ועיצוב תכניה, חוכמה גדולה היא, ואינה מלאכה, ודורשת אפוא מחשבה רבה.

דור דור ושבתו. כמו בדורות קודמים, גם על דורנו מוטלת משימה נכבדה זו, ואף שלא עלינו המלאכה לגומרה, אין אנו בני חורין ליבטל ממנה. מקל וחומר, כאשר "עשיית שבת" זו דורשת מתן מענה לצורכי הדור, שרבים מבניו אינם מודעים כלל ליופייה של השבת ופניה המאירות, אלא רק לחומרותיה ואיסוריה.

(כי תשא תשפ"ב)