את השתיקה הגדולה אני מחפש

לעתים מרגיש לי, כי מי שגדל בעולם מלא משמעות ותכלית ומטרה נורא ברורה, עלול להפסיד לפעמים את החיים עצמם. אלו הפשוטים, המתרחשים כאן ועכשיו.
לעתים מרגיש על עצמי, שכמי שקרא כל ימיו סיפורים, על ההוא שאכל בשביל ש… (יהיה לו כח ללמוד תורה, למשל) וההוא ישן כי… אמר כי… התכוון ל… (שם שמיים כמובן) וה'אגודל' עבדה הרבה בתוך הראש,
אז , ישנה סכנה, שאני עלול לעתים לאבד את "הדבר" עצמו.
ביום השואה, בעודי רודף עם טיטול ומגבונים אחרי הקטנצ'יק השובב שלי, ומנסה לשמור על שקט בשביל אשתי שהלכה לנוח, פתאום הגיעה הצפירה.
לא זכרתי שהיא מגיעה. והייתי בבית, ואף אחד לא ראה, ואין קטע ייצוגי, ואין אף אחד איתי.
ונעמדתי דום.
ונאלמתי דום.
ולא אמרתי תהילים כמו שלימדו אותי בבית הספר.
ופתאום עלה בי זכרון סבא,
שכשדברו על השואה הוא בעיקר שתק.
והקטנצ'יק הזה קרוא על שמו.
והצטרפתי לשתיקה הזאת,
וצפו בי התמונות של הקרונות, והעיניים של סבא.
והרגשתי קדושה גדולה ועצומה בשקט הזה דוקא, שמחובר לרבבות ומיליוני שתיקות.
והרגשתי שחבל לחלל אותו במילים, יהיו אשר יהיו.
ולמה כל דבר אצלנו חייב להיות עם "תכלס" כזה. אפילו "תכלס" רוחני. למה?
החיים עצמם כל כך עוצמתיים, והשתיקה, הו השתיקה. כן, זאת שבלי התהילים. "שתוק, כך עלה במחשבה".
וביום הזכרון, גם היתה צפירה, והיה שם שי, שעל שמו אני קרוא (בשמי השני), שגדל בכפר הס, וחזר בתשובה, ולמד עם אבא בהסדר, ונשרף בטנק בשלום הגליל. והוא שותק מהתמונה כמעט 36 שנה.
והיה שם גם שמואל וייס שהיה איתי בחדר בפנימיה, והיה כזה דוגרי וחותך, כשדיבר, וגם כששתק, והוא הרבה חייך והרבה שתק. והייתי סתם כך באמצע לקרוא תהילים בהפסקת צהריים בישיבה, כשהתקשרו להודיע לי שהוא כבר לא יחזור מג'נין, וסגרתי את הספר, וזרקתי את הפתק שהיה על השולחן "להתקשר לשמואל", והרגשתי אולי לראשונה שתיקה מהי.
והיה שם עמיחי מרחביה, הבלונדיני הנצחי, שהיה חברותא שלי ב'סדר בוקר', וחזר מלבנון בארון עטוף בדגל.
והיו לו עיניים שהיה אפשר לצלול לתוכן, ולשתוק.
וכמה סמליות יש בזה שהדברים הללו הכתובים פה, נקראים בשבת "אחרי מות – קדושים"
אחרי שקראנו "וידום אהרון" ושתקנו יחד איתו, כי יש רגעים כאלו. ואז ציווי שמזהיר לא לבוא בכל עת אל "הקודש", רק בזמנים מיוחדים ובתנאים מסויימים, ולא לשכוח שבסוף, העניין הוא "וחי בהם". לחיות!
ואל דאגה, כי גם במסגרת הפשוטה, של החיים עצמם, אם "לא תשנא", "ואהבת", ו"לא תעשו עוול במשפט", – אז "קדושים תהיו"…
והנה כבר הרימו את הדגל מחצי התורן, לחגיגות העצמאות, ושנים שיש פה דיונים עם המון מלל על גאולה, או לא גאולה, וכן הלל, או לא הלל.
והאליטות, והמצב הפוליטי, וימין ושמאל, ומרכולים בשבת, וגיוס, וצביון, וחרדים באקדמיה, וצבא, ודת, ומדינה.
והמציאות היא חזקה כל כך בשתיקתה
אל מול המלל המיותר, ולעתים גם עקר מתוכן, שגודש את הרשת.
ומשנה לשנה אני מבין
שכולם סך הכל רוצים לחיות פה ביחד
בלי פרות קדושות ואג'נדות רושפות אש.
ו"מדינה" זה החלב בבוקר, ומרתון תל אביב, ודף יומי בערב, ודה ווייס, וערבות הדדית, וסליחות בכותל, ואפילו הטיול לחו"ל…
וזה נהיה כל כך לא רלוונטי, מבחינתי,
לעשות מזה "משיח"
או לחלופין "החושך הכי גדול".
וטיפה ילדותי
לשחק ב'כן – לא, שחור – לבן'…
חי את המציאות פה כמו כל אדם נורמלי שלא מחפש לייחס "קדושה" או "טומאה" לכל דבר.
כי יש שתיקה גדולה
בעצם המציאות כפי שהיא.
היא החיים
בלי המלל המפולפל.
-אותה אני מבקש.
היא עצומה מכל עוצמה.
(אחרי מות תשעח)