הגרמניה שהתגיירה – אבל לא רק בגלל האהבה

לכל אחד יש את הגר שלו, את הסיפור של הגר שמזיז לו את הלב, שגורם לו להרגיש שוב ומחדש את היהדות שלו

את רוברטה הכרתי על ספסל מחוץ לבית הכנסת השכונתי שגדלתי בו. על הפנים שלה היה כתוב שהיא גיורת, כנראה גרמניה. עיניים כחולות, גבוהה מאד. היה לה חיוך מאיר שעוד יותר זהר בגלל המטפחת הלבנה של שבת. אני לא יכולה להפסיד הזדמנות כזאת להכיר מישהו, אז התחלתי לדבר איתה.

דיברנו באנגלית. היא סיפרה לי שהם זוג צעיר שבאו עכשיו לשכונה שלנו, היא ויוסי בעלה. הם לא כל כך מכירים אנשים כאן. כשהסתיימה התפילה ויוסי יצא היא נעמדה לקראתו גבוהה ובהירה והוא- תימני נמוך וצנום. גם החיוך שלו היה מאיר והעיניים קצת עייפות. הזמנתי אותם לעלות אלינו מחר לקידוש, "אנחנו גרים כאן", הצבעתי על הבנין שמול בית הכנסת. "קומה שלישית", צעקתי אחריהם.

הם באו. אבא שלי קידש, אמא שלי הגישה עוגות ודיברנו. על הא ועל דא ועל לימודי רפואה שרוברטה התחילה בגרמניה ורוצה להמשיך כאן, ועל המוזיקה שיוסי עושה. ולא דיברנו מילה ישירה על הסיפור שכתוב להם על המצח: ישראלי שהכיר בחורה גרמניה. דוקא אנשים שיש להם סיפור מובהק ומיוחד לא צריכים בעיניי להרגיש חובה לענות על יצר הסקרנות של החברה ולספר את הסיפור שלהם. הם יכולים להיות סתם אנשים בסתם שיחה, שמדברים על השכונה שהם עברו אליה, על לימודי רפואה ועל מוזיקה. וכך היה.

רוברטה ויוסי הגיעו אלינו לא מעט. מה שהתחיל בקפה ועוגה הפך לקשר אמיץ וחברות קרובה. אפילו בייביסיטר לילד שנולד אחר כך עשיתי. וכמובן, הכרתי את הסיפור שלהם. הסיפור היפה שלהם הוא כזה: בשלב מסוים בחיי הנערות שלו יוסי עזב את העולם הדתי שהוא גדל בו ונסע לברלין, ללמוד מוזיקה, לנגן בהרכבים. מפה לשם, באחד הקונצרטים ישבה בחורה צעירה בשורה הראשונה. יוסי והנערה הסתכלו אחד על השניה ומשהו בנשמה שלהם דיבר לרגע. אבל אז, נגמר הקונצרט, האולם התרוקן ולפני שיוסי הספיק לארוז את הצ'לו ולצאת אחריה, נעלמה גם הנערה. חודש אחר כך הוא פגש אותה בשדה התעופה. מסתבר ששניהם על אותה הטיסה לניו יורק. טיסה מברלין לניו יורק היא ארוכה מספיק בשביל להבין בסופה שהם רוצים להישאר יחד. איכשהוא. הוא יהודי, והיא לא, אבל "זו לא בעיה", הוא אמר, "זה לא כל כך חשוב". היא דוקא חשבה שזה מאד חשוב ואיזה מן גבר זה שזורק את השורשים שלו מאחורי הגב? ועוד שורשים כאלה חשובים ומעניינים. רוברטה מגיל צעיר הרגישה קירבה לעולמות רוחניים יותר מרוב החברות שסביבה "גרנו בעיירה קטנטנה, לא היה הרבה מה לעשות, אז הייתי חושבת הרבה", היא חייכה. שנה אחר כך הם התחתנו בעיריית ברלין, המשפחה של יוסי לא הגיעה מהארץ לחתונת הבן עם הגויה והמשפחה של רוברטה הגיעה מהעיירה הקטנה שלהם בדרום גרמניה ואמא שלה התאכזבה שהבת שלה שנהייתה ברלינאית אנרכיסטית מתחתנת בעירייה בטקס קטנטן עם שמלה קצרה וירוקה. אחרי החתונה רוברטה הרגישה שהשורשים היהודיים של יוסי מתחילים לדגדג לה כאילו הם צומחים מתוך האדמה שלה. היא למדה והתעניינה וניסתה גם לקיים כמה דברים, כמו נרות שבת למשל. וככל שהיא התעניינה יותר, העניין שלה גדל. והיא כבר לא יכלה לחשוב אחרת, היא הרגישה שזה הדבר שניקר לה בנשמה כל אותן שנים של חשיבה וחיפוש. בקסם שלה, בהליכה אחרי האמת הפנימית, היא הצליחה לאט לאט לסחוב גם את יוסי. לחתונה השניה שלהם, שנערכה בירושלים, המשפחה שלה הגיעה (שוב) מהכפר הקטן בדרום גרמניה ואמא שלה שמחה לראות את הבת שלה זוהרת בשמלה ארוכה ולבנה.

לכל אחד יש את הגר שלו, את הסיפור של הגר שמזיז לו את הלב, שגורם לו להרגיש שוב ומחדש את היהדות שלו. אולי זה הקשר בין מגילת רות לחג מתן תורה. אתה שומע אדם שבחר לקשור את גורלו ויעודו עם עם ישראל, ואתה אומר: "יכלת לחיות בלי כל הכאב ראש הזה ובחרת להכניס את עצמך לתוכו?", ואז אתה נזכר שחוץ מכאב ראש כנראה להיות חלק מעם ישראל זה דבר גדול וכדאי מאד. ואז, אתה, שנולדת לתוך זה, בוחר בזה ולרגע מצטרף שוב, מבחירה.

(נשא תשפ"ב)