ללכת בת"א עם מטפחת

את הסלט הגדול שנעשה בלי אבחנה מדברי תורה, הלכה, תרבות, תפיסות של מגזרים ספציפיים, ועוד, אוכלים תושבים במדינה שמעמיסים אותו על חבורת נשים במטפחות שחוצה את הרחוב

לפני שבועיים הייתי בפגישה בתל אביב, היינו כמה בנות במטפחות שחצו את שדרות רוטשילד, ברמזור ניגשה אלינו אשה אחת ושאלה- "למה יש לכן את כל זה על הראש? מה, כבר פורים?" חברות שלי צחקו. זה כבר לא מזיז להן, הן אמרו. ואני עדיין מנסה. מנסה לגייס את ההבנה שהגברת המדוברת כנראה מרשה לעצמה להעיר הרבה הערות לעוברים ושבים, וזה לא מכוון רק אלינו, שכנראה באמת זה מראה חריג עדיין בעיר העברית הראשונה- למרות שהשנה 2022.

אני מנסה לספר את הסיפור הזה בלי להגיד "תל אביב" כדי שלא לצאת סטריאוטיפית, או לחשוב שזה בטח לא היה בכוונה כדי לא לצאת קורבנית, ולדון לכף זכות. אני מנסה לצחוק מזה ולבטל בהינף יד, אבל זה לא עובד לי. זה היה בתל אביב. זה היה מכוון אלינו, זה היה ספציפית כי כיסוי ראש הוא לא רק שונה בנוף, זו מילה מכובסת, אלא הוא נשפט, אולי אפילו ברמה המוסרית: הנה הסאבטקסט- הרחוב שלנו נושא תרבות מסוימת, אנחנו מתלבשים בדרך מסוימת, והנה- בא מישהו שמבליט איזו זהות אחרת. לא סתם אחרת, אלא מעצבנת. תרבות שבגללה צריך במדינה להתחתן ולהתגרש רק ברבנות, תרבות שבגללה צריכים (פעם היו צריכים) בעלי עסקים לסגור בשבת, לא למכור חמץ בפסח. תרבות שמרססים בה תמונות של נשים על תחנות אוטובוס, תרבות שבגללה צריך להתמודד עם כיבוש שטחים עתיקים ומיותרים. תרבות שבה עדיין מבקשים לכתוב בטפסים ממשלתיים- אבא ואמא ולא הורה 1 והורה 2. תרבות שבה אל הפלייליסט הישראלי- הנייטרלי חודרים שירי הדתה. את הסלט הגדול הזה שנעשה בלי אבחנה מדברי תורה מפורשים, הלכה, תרבות, תפיסות של מגזרים ספציפיים, ועוד, אוכלים תושבים במדינה שמעמיסים אותו על חבורת נשים במטפחות שחוצה את הרחוב.

מילא, אנשים ברחוב. אבל בשיחה שהיתה לי לאחרונה עם בני נוער ששייכים לעולם הדתי, פגשתי נערים שהיו מלאי שאלות כרימון, מלאי תסכול על השונות החברתית שלהם במרחב, על התפיסות המיושנות שמעכבות אותם, על הזהות היהודית שנושאים על גבם כנטל, כמשהו שלא ברור מה מטרתו. "אני זוכרת", סיפרתי להם על עצמי, שלא אהבתי להיכנס לבית קפה ולשאול: "יש לכם תעודת כשרות?" לא רציתי להיתפס ארכאית, מיושנת, כבולה, רציתי להרגיש דומה לכלל, משוחררת, עצמאית. "אני דוקא אוהב מאד לשאול את זה", אמר אחד התלמידים. "אני אוהב להרגיש שיש לי ערכים, מסורת ארוכה על הגב, שאני לא סתם אדם שממציא את עצמו לפי עצמו".

התפתחה שיחה עמוקה על הזהות היהודית הישראלית, על למה זיכרון העבר וההיסטוריה היהודית רלוונטיים לחיים המערביים הטכנולוגיים הפרוגרסיביים של ימינו. למה הזהות היהודית מתעקשת להבליט את עצמה בתוך המרחב המערבי הנייטרלי, האם המרחב הציבורי הוא אכן נייטרלי או מישהו דואג לבנות אותו ולהבנות אותו באופן שמכניס אליו דברים מסוימים ובוחר בקפידה מה לא ייכנס אליו, מה יקבל ייצוג והאם הייצוג יוצג בצורה מעודדת או מרחיקה? מהי בכלל זהות ישראלית והאם היא יכולה לגזור את חבל הטבור שלה ממקור החיות היהודי שאליו היא קשורה ולהיות עצמאית? על תפקידה של השפה העברית לשמר לא רק את המסורת כמשהו טכני, אלא כשפה שמקפלת בתוכה קודש שתמיד יבצבץ מתוכה ויתגלגל על לשוננו גם בשימוש יומיומי.

בעבר, הזהויות היו מבוססות על לאום או על דת באופן מובהק- אדם היה או יהודי או שהתנצר, אדם שאל את עצמו על המשקלים בחייו- מה אני יותר? יהודי או גרמני? היום, הזהות היהודית לא מתאתגרת מול דת אחרת או לאום אחר, היא מתאתגרת מול זהות רחבה ושטוחה של 'אזרח העולם'. כולנו מחזיקים בשתי זהויות- האחת הזהות העולמית האחידה שיש לה תרבות שאנחנו צורכים בכיף, תפיסות עולם ומוסר שמעצבות אותנו, והשניה- הזהות היהודית הספציפית. האתגר הגדול הוא להחזיק בשתי התרבויות האלה ולדעת לשים אותן על כפות המאזניים בזמן שמתעורר ביניהן קונפליקט.

(כי תשא תשפ"ב)