קצה חוט באוקראינה

זה כמו שמישהו יבוא לבקר בארץ ויגידו לו 'אולי תסע לירושלים? אולי תבוא לתל אביב'? והוא יגיד- 'מה פתאום, אני רק קריית גת רוצה'

מכירים את זה שכשמצלמים תמונה קבוצתית ואתה בתוכה אתה ישר מחפש את עצמך בה? ככה הטבע, לראות את עצמך כמרכז. אולי זה מנגנון הישרדותי, להגיד 'בשבילי נברא העולם' עוזר לך למשוך אליך משאבים שמונחים על רצפת העולם. גם כשלא מדובר בצורך קיומי כמו לדאוג שהאוכל ההוא שנחוץ להישרדותך יגיע אליך, התנועה הזו נשמרת: לראות את עצמי בתוך תמונה שלמה. זה קורה גם במעגלים רחבים יותר, כששומעים שקרה משהו, אפילו אסון, מיד מחפשים את מי אני מכיר, איך אני קשור. לא רק בשביל לדעת איך אני אוכל לעזור, אלא בשביל להרגיש חלק ממה שמדברים עליו. לפעמים זה אפילו גובל ב'פומו'Fear Of Missing Out , הפחד מלהפסיד את מרכז העניינים, לא להיות שייך, או גרוע מזה- שאחרים כן יהיו שייכים ואני לא. לפעמים זה אפילו קצת מגוחך- אדם מעצים סיפור צדדי ושולי שהוא חווה וככה מנכס לעצמו חלק גדול בחוויה, מושך אליו אהדה, אולי בעולם שלנו שכל כך קשה בו לקושש הכרה ואהבה, זו גם שיטה?

בכל אופן, מול ההתרחשויות הגדולות באוקראינה אני קוראת עכשיו הרבה סיפורים על שליחות שאנשים עשו שם, טיול, נסיעת עבודה. כולנו מנסים לאחוז בשולי גלימת הזירה המופגזת ולמצוא את הקשר שלנו אליה, גם אם הוא חוט דק. אני, יש לי חוט דקיק בקושי, אבל אני אספר עליו כי הוא מעניין בפני עצמו.

פעם אחת בלבד נסעתי לאוקראינה. נסעתי לאומן, זו היתה נסיעה מכוננת מהרבה בחינות, אבל זה כבר סיפור ארוך לטור אחר. אומן באורח פלא היא כאילו אקס-טריטורי. אתה כמעט לא אומר: "אני נוסע לאוקראינה" באותה המידה שאומרים "אני טס לאיטליה", אלא ישר אומרים "אני טס לאומן", כאילו היא אי עצמאי. ואולי באמת היא קצת כזו. מבחינתנו לפחות, אין לה קשר לשאר אוקראינה, היא כאילו הוצנחה לשם בשביל שנוכל לבוא לרבי נחמן. כשחושבים על זה, זה מוזר, אבל הסיפור הקטנטן שלי ממחיש את זה.

במטוס בדרך לשם, במושב לידי ישבה אשה עם מעיל פרווה שנראה משובח למרות שאני לא מבינה כלום בפרוות ויש מצב שהוא היה סינטטי לחלוטין, כמו אולי גם עגילי היהלומים המתנדנדים שלה. מה שבטוח, היא היתה מטופחת מאד. היא הסתכלה עלי ועל הקבוצה שנסעתי איתה. אף אחד מאיתנו לא עם מעיל מתאים לקור האוקראיני, ובטח לא מטופח. כולנו ישראלים קצת 'זרקנים', קצת יהירים, קצת שבורים שבאים לקבל קצת אורות, ושאלה אותי : "לאן אתם נוסעים"? "לאומן", עניתי. כאילו מצניחים אותי ישר ללב הדברים מבלי להתלכלך בדרך, מקסימום להסתכל מהחלונות של האוטובוס ולהגיד: "איכס, איזה ארץ, איזה מזל שאנחנו מוגנים בה, רכבת אקספרס לאומן". והיא שאלה: "ותבואו קצת לקייב גם?" ואמרתי לה: "לא, לא, אנחנו רק לאומן, נוחתים, וישר, באוטובוס לאומן".

"את יודעת", היא אמרה בגאווה: "בקייב יש בלט מצוין. ויש גם מוזיאונים נהדרים, לא תבואו לראות?" ואמרתי לה: "לא", ונצנוץ של גאווה היה לי בקול. אולי גאוות הרוח על החומר "אנחנו מתעניינים בחיי עולם, ולא בבלט ובחיי שעה שכאלה". היא הנידה בראש והעגילים שלה התנדנדו עוד יותר והיא אמרה בשמץ של נזיפה: "אני לא מצליחה להבין אתכם, קייב עיר כל כך גדולה ויפה, ואתם רק אומן, רק אומן. את יודעת?", היא אמרה, "זה כמו שמישהו יבוא לבקר בארץ ויגידו לו 'אולי תסע לירושלים? אולי תבוא לתל אביב'? והוא יגיד- 'מה פתאום, אני רק קריית גת רוצה'". צחקתי והרגשתי איך מחט נתקעת לי בבלון הגאווה, לזכור שגם אי של הדבר שמיוחד בשבילי, יושב בתוך ים של מציאות עשירה מסביב.

אין לי קשר לאוקראינה חוץ מהמסע הקטן הזה, וגם הוא, לקח לי זמן להבין, הוא לא מסע לאומן אלא לאוקראינה, שאומן בתוכה. אני מזכירה לעצמי את הסיפור הזה בימים אלו כדי לקרב ללב מציאות רחוקה, שתהיה רחוקה קצת פחות, לפעמים כל מה שצריך זה חוט דק שימתח ויסחוב את הלב טיפה אחריו.

(פקודי תשפ"ב)