מנהיגות מובילה או נגררת?

פרשת ויקהל מממשיכה את חטיבת הפרשיות החותמת את ספר שמות ואשר במרכזן העיסוק במלאכת הקמת המשכן. הפרוייקט, הלאומי, הרוחני והראשון של דור המדבר. הפרשה מפרטת בין היתר את התרומות שהביא עם ישראל לטובת בניית המשכן. תרומתם של עם ישראל, גברים ונשים, נדבנים שהביאו כל אחד מאשר יש לו, זהב, כסף, נחושת, אריגים, בשמים, שמן ועוד.

גיוס המונים מוצלח, כפי שמעיד הכתוב: "ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמור איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, ויכלא העם מהביא. והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר". בתרומות שנאספו היה די והותר כדי להקים את המיזם הרוחני של המשכן.

אחד הפסוקים המעניינים בתיאור התרומות שהתקבלו לצורך בניית המשכן הוא: "והנשאם [=הנשיאים, כתיב חסר וכך הוא במקור] הביאו את אבני השוהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן".

בהבנה פשוטה, הפסוק מתאר את התרומה של אבני חן יקרות שנאספו לטובת שיבוצן בבגדי הכהנים, 'אפוד וחושן', כאשר על החושן היו רקומים 12 עשר אבנים כמניין שבטי ישראל. את אבני החושן הביאו 'הנשיאים'.

חז"ל נחלקו בהבנת המילה 'נשיאים' וכך אנו מוצאים: "יש אומרים נשיאי ישראל, ויש אומרים העננים, כמו שנאמר: מעלה נשיאים מקצה הארץ". במדרש ילקוט שמעוני אנו מוצאים הרחבה של הדברים, וכך אנו קוראים: "והנשיאים הביאו את אבני השהם… מלמד שירד ולהם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן [=אוכל רוחני שירד לדור המדבר מהשמים]. והנשיאים הביאו…נשיאים ממש".

כלומר, לפי תפיסת חז"ל, כפי שזו מובעת במדרש, הרי שלפי הסבר אחד את אבני השוהם הביאו מנהיגי הציבור – הנשיאים, ולפי ההסבר השני את אבני החושן הן מתנה שהגיעו בדרך של כח עליון, 'העננים' או בשמם האחר 'הנשיאים', הם שהביאו אותם כפי שהביאו את הלחם הפלאי של דור המדבר 'מן'.

וכאן עולה השאלה מה משמעות של מחלוקת זו, מדוע לא להיצמד לפשט המובן של המילה 'נשיאים' ולבארה ככזו שמוסבת למנהיגי הציבור בלבד? מה מבקשים חז"ל ללמד אותנו בצורך להדביק למילה נשיאים מובן שקצת קשה לקבלו בהקשר הזה, שעננים הביאו את אבני השוהם?

לפני שנשיב על תהיה זו אבקש להפנות את תשומת הלב לפירושו של ר' שלמה יצחקי, רש"י, שמסביר את המילה 'נשאם' והטעם שנכתבה באופן משובש ולא בצורתה המלאה 'נשיאים', וכך הוא לשונו:

והנשאם הביאו – אמר ר' נתן: מה ראו הנשיאים להתנדב בחנוכת המשכן בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה? אלא כה אמרו נשיאים: יתנדבו ציבור מה שמתנדבין, ומה שמחסרין אנו משלימין. כיון שהשלימו ציבור את הכל,…אמרו נשיאים: מה עלינו לעשות? הביאו את אבני השהם. לכך התנדבו בחנוכתו תחילה. ולפי שנתעצלו תחלה, נחסרה אות משמם – והנשיאם כתוב".

רש"י בשם המדרש מבקר את התנהגותם של מנהיגי הציבור. לפי המדרש, הנשיאים לא מיהרו לתרום, ולפי הבנתם הם חיכו עם התרומה כדי לראות מה עם ישראל הביאו, ואז לתרום את מה שחסר, את מה שעם ישראל לא הביא. אולם המציאות היתה הפוכה ובני ישראל הביאו הכל, ולא נותר אלא להביא את אבני השוהם. ולכן בפעם הבאה, בחנוכת המשכן למדו הנשיאים את הלקח והיו הראשונים להביא. תפיסתם לפיה יביאו הציבור ואנו נביא בסוף בהתאם לחוסרים, נתפסה כמשהו לא רצוי, שכן ובעקבות כך החסיר הכתוב אות משמם, ונכתב 'נשאם' ולא 'נשיאים'.

ביקורת נוקבת וברורה יותר נגד גישתם של מנהיגי הציבור ונשיאי עם ישראל, נוקט הרב שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש, בפירושו, וכך הוא כותב: "צויינו הנשיאים לגנאי: הם ראו את הקריאה לעם לתרום למשכן כזלזול במעמדם המכובד. הם ציפו לכך שתרומות העם לא יספיקו, ושאז ייפול בחלקם הכבוד להשלים את החסר. אך בגלל זריזות העם, לא התקיימה ציפייתם, כך שלבסוף לא נותר להם דבר לתרום, זולת האבנים הטובות לבגדי הכהן הגדול, והשמן והבשמים לקטורת ולשמן המשחה. מחשבתם של הנשיאים הייתה ראויה לגנאי. שכן בדבר זה, במפעל הלאומי הגדול, הם ראו את עצמם כעומדים במדרגה גבוהה יותר מהעם, וכנציגי העם, במקום להיות בתוככי העם כבניו ואחיו האציליים ביותר. עקב כך, במקום ללכת בראש העם בנתינה נלהבת, הם היו האחרונים לתת. פגם זה נרמז בכתיב החסר של "הנשאם" במקום "הנשיאים". באותה העת הם לא הוכיחו עצמם כ"נשיאים" של העם".

אלא שכאן מתעוררת השאלה – ומה רע בתפיסתם של מנהיגי ישראל? הרי כוונתם לכאורה, היתה טובה – הם ביקשו להשלים את מה שהעם לא יביאו, על פניו זה נשמע הגיוני. על תהיה זו עומד רבינו בחיי ומבאר לנו: "לפי שדרך הנשיא שמתגאה על העם… וכוונת הנשיאים היתה שיתנדבו הכל ראשונה למלאכת המשכן ושישלימו הם אחר כך מה שיחסרו כל ישראל, ואע"פ שהיתה כונתם לטובה נחשב להם לחטא ולחסרון לפי שהיו סומכין על הדבר הזה כי אולי היו ישראל מביאים האבנים ולא תשלם כונתם כי היו משלימין את הכל ולא יהיה לנשיאים חלק במצות המשכן ולכך תמצא והנשיאים חסר והנשאם כתיב, ומכאן עונש לכל שאפשר לו להיות מן הקודמים במצוה ואינו קודם ומפני זה נכתב שמם בחסרון".

אם נחזור כעת לתהייתנו, מה טעם מצאו חז"ל להביא פרשנות נוספת למילה 'נשיאים' ומלבד המשמעות של מנהיגי ציבור, הם מסבירים גם 'עננים', הרי שניתן יהיה להציע שחז"ל ביקשו לאותת למנהיג לבלתי רום לבבו, ולבלתי יבקש הוא להשתחרר מהמחויבות הרובצת על כתפיו, שכן התחמקות מנהיג ציבור מלבצע את תפקידו, או אפילו השתהות בביצוע תפקידו הציבורי יכולה להוביל למצב שהצורך הציבורי יושלם באמצעים אחרים; בין אם על ידי כך שהתפקיד יושלם על ידי אחרים, בין אם בדרך של ניס ובין אם בדרך של אנשים פרטיים שייטלו את המושכות ויבצעו את המוטל על המנהיג.

ואם כך, הרי שפרשת השבוע מבקשת המנהיג לשמש דוגמה להיות החלוץ שמקיים ולא רק דורש, שעושה ראשון ולא נותר אחרון.

(ויקהל תשפ"ב)