מ'אני' ל'אנחנו' – ענווה ומנהיגות

אחת ההגדרות המבקשות לעמוד על ההבדל שבין מנהיג לפוליטיקאי, נעוצה בעובדה שמנהיג דואג לעתיד ולדורות הבאים, בעוד פוליטיקאי עסוק בתדמיתו בהווה וטרוד בחירות הבאות. מנהיג ומנהיגות אינה ניתנים להגדרה אריתמטית, אלא מדובר בתמהיל של תכונות שמנהיג צריך לשאת באישיותו כדי להיות ראוי לתואר מנהיג. לא כאן המקום לעמוד על כולן, אולם כן נוכל לעמוד על אחת התכונות שראוי לו לכל מנהיג שיאמץ לעצמו, והכוונה למידת 'הענוה' שמנהיג צריך להרגיל את עצמו.

על הענוה כתכונה נצרכת עבור כל מנהיג אנו מוצאים בפרשה. כאשר הא-ל מעיד על משה, המנהיג, וכך אנו קוראים: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". במבחן הראייתי המשפטי שאנו בני האדם מכירים, עדותו של הא-ל אינה מבוארת, והקורא את הפרשה והפסוק אינו יכול לדעת על אמירה זו מבוססת. ועדות זו, על אף היותה עדות שנמסרת על ידי הא-ל, טעונה סיוע, והוכחה. מה מקורה.

המתבונן בדרכו של משה, מרגע הופעתו על במת ההיסטוריה היהודית, יכול בנקל למצוא יותר מראיה אחת שבכוחה לאשש את תכונת הענווה, עליה מעיד הא-ל. דומה כי הפעם הראשונה בה ניתן למצוא הוכחה לתכונה זו אנו מוצאים בעת קבלת המינוי. כאשר הא-ל מטיל על משה את התפקיד להיות מושיען על ישראל ולהוציאם ממצרים. משיב משה ועונה לא-ל: "מי אני כי אלך אל פרעה, וכי אוציא את בני ישראל ממצרים", הא-ל, שאינו נכון לקבל את סירובו של משה, ממשיך ותובע את האיש, אך גם משה אינו נכון לקבל את התפקיד ובהמשך הוא מסיף וטוען: "לא איש דברים אנכי". משלא מתקבלת טענתו של משה, מסרב משה בצורה ומבקש: "שלח נא ביד תשלח", במילים אחרות- הטל את השליחות על אדם אחר שראוי לכך יותר ממני.

דפוס הענווה אינו מופע חד פעמי של משה, ורק ביחס לתפקיד המנהיגות שמטיל עליו אלוקים. אלא הוא דפוס פעולה שמשה מורגל בו, כך למשל, כאשר מנסה משה לשדל את חותנו, יתרו להמשיך ולהתלוות למסעם של בני ישראל, משה מקטין את עצמו ואומר ליתרו: "אל נא תעזוב נא אותנו כי על כן ידעת כי חנותנו במדבר והיית לנו לעיניים", מסבירים חז"ל במדרש אגדה: "והיית לנו לעיניים, שאם נטעה בדבר את תאיר את עינינו".

אלא שענוות משה אינה מצטמצמת רק במישור היחסים מול הא-ל, או מול חותנו, 'יתרו' אלא וענוות משה מתגלה גם ביחס לאלו שמבקשים לערער על סמכותו המנהיגותית, כך למשל כאשר נותרים במחנה שני אנשים, אלדד ומידד, שמתנבאים, ומסביר המדרש מה היתה נבואתם: "משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ". משה נכון לוותר על האפשרות שמציע הא-ל למחות את עם ישראל ולאתחל את האומה הישראלית שתתפתח מזרעו של משה. משה שיכול היה לקבל את הצעת הא-ל עומד וזועק: "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". ובפרשת קורח, כאשר הא-ל מבקש: "הבדלו מן העדה הזאת ואכלה אותם ברגע", זועק משה: "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף".

משה אולי הראשון, שמעלה את תכונת הענווה על נס ומציב אותה כאידיאל מנהיגותי. אולם, הוא אינו המנהיג היחידי במקרא שהענווה היא חלק מתפיסתו המנהיגותית. כך למשל כאשר מגיעים בני ישראל לגדעון בן יואש, השופט שמושיע את בני ישראל מפני מדין, ומבקשים ממנו: "משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך", מתנגד גדעון בכל תוקף ומשיב לבני ישראל: "לא אמשול אני בכם, ולא ימשול בני בכם, ה' ימלוך עליכם".

בהקשר זה מרתקת הפרשנות שמוצעת בחז"ל לדיבר המופיע בעשרת הדברות ואשר קובע: "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשווא" באופן המתייחס לאדם שמבקש ליטול לעצמו שררה שהוא אינו מתאים לאותה השררה, וכך מובא: 'לא תשא את שם ה' א-להיך לשוא, שלא תקבל עליך שררה ואין אתה ראוי לשררה'.

דוגמה נוספת ניתן להביא, מדוד המלך, אחד המלכים המשפיעים והגדולים של עם ישראל, מתאר את תכונותיו הסגוליות, שאולי גם הפכו אותו לאחד המנהיגים הבלתי מעורערים שקמו בעם ישראל, וכך הוא מתאר לנו בספר תהילים: "שיר המעלות לדוד, ה' לא גבה ליבי, ולא רמו עיני, ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני". מסביר הרב שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש את הפסוק: "שיר זה מגלה בשלושת פסוקיו את כל גודל נפשו של דוד. לעצמו אין לו שום משאלה. בכל הנוגע לו עצמו, השלים עם הכל ונמנע מלבקש. אולם למען עמו מגיעה בקשתו תקוותו ושאיפתו למרחקים".

בספר קהלת אנו קוראים: "אם רוח המושל תעלה עליך, ממקומך אל תנח כי מרפא יניח חטאים גדולים". חז"ל במדרש יוצקים תוכן לפסוק ומשיאים עצה למנהיג, וכך היא דרשתם: "כי באתה לך ממשלה אל תנח מדת ענוותנותך ללמדך שכל המניח ענוותנותו גורם מיתה לעולמו, וחטאת לדורו".

הגאווה היא תכונת הקצה הנגדית לענווה. ובתלמוד במסכת חגיגה מביא שלושה מצבים שיכולים לגרום לא-ל לבכות, וכך אנו מוצאים: "שלושה שהקב"ה בוכה עליהם בכל יום… ועל פרנס המתגאה על הציבור". והרמב"ם פוסק: "אסור לאדם לנהוג בשררה על הציבור ובגסות רוח אלא בענוה ויראה".

הרצון להיות מנהיג, אינו יכול להסתכם באינטרסים צרים של פוליטיקה בלבד, אלא שצריך להישען על מטען ראוי של ערכים כדי להיות ראוי להיות מנהיג. חז"ל מציבים רף גבוה למנהיג, על פיו המבקש להיות מנהיג צריך לשאוף שתכונותיו יהיו דומות לאלוקים ממש, כפי שקובע לנו המדרש: "אני נקראתי קדוש הא אם אין בך כל המידות הללו שיש בי לא תקבל עליך שררה". יתר על כן משווים חז"ל את הנוטל על עצמו שררה מתוך מניעים פוליטיים, של טובת עצמו כמנאף, וכך הוא לשון חז"ל: "הא כל המקבל עליו שררה בשביל ליהנות ממנה אינו אלא כנואף".

(בהעלותך תשפ"ב)