חופש הביטוי ומגבלותיו

פרשת השבוע מהווה המשך ישיר לפרשה הקודמת והיא פותחת בדרכי טהרתו של המצורע, ובקורבנות שעל המצורע להביא כדי להשלים את תהליך ה'ניקוי' מהעבירות בעטיין קיבל אדם את נגע הצרעת. בניסיון לדקור את שורש החטא ולהצביע על הגורמים לנגע הצרעת משמיעים לנו חז"ל בתלמוד הבבלי את העקרון לפיו "כל המספר לשון הרע – נגעים באים עליו". רמז לכך ניתן למצוא בשם 'צרעת' כפי שדורש לנו ריש לקיש, מגדולי אמוראי ארץ ישראל שחי במאה ה-3 לספירה. וכך הוא דורש: "מאי דכתיב 'זאת תורת המצורע'? זאת תהיה תורתו של המוציא שם רע".

במדרש ההלכה 'ספרי' מובאת הוכחה לקשר שבין הוצאת לשון הרע וצרעת, וכך אנו קוראים: "זכור אשר עשה ה' א-להיך למרים, וכי מה ענין זה לזה נתנו העניין לו ללמדך שאין נגעים באים אלא על לשון הרע, והלא דברים קל וחומר ומה מרים שלא דברה אלא שלא בפניו של משה ולהניתו של משה ולשבחו של מקום ולבנינו של עולם כך נענשה המדבר בגנותו של חבירו ברבים על אחת כמה וכמה שייענש". דברים ברורים מובא במקום אחר: "ברית כרותה להקב"ה בעולם כל מי שמספר לשון הרע ילקה בצרעת מנין ממה שקראו בעניין וזאת תורת המצורע אל תקרי המצורע אלא המוציא שם רע, ארז"ל אין הנגעים באים על האדם אלא על לשון הרע שמוציא מפיו". והרמב"ם כותב על הצרעת: "אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע". ניתן לסכם ולטעון שהגישה המרכזית בחז"ל היא שצרעת באה בגין אמירת לשון הרע.

בגלל העובדה שצרעת קשורה לדיבור של האדם, ולהוצאת לשון הרע, קורבנו של המצורע כולל מספר מרכיבים כפי שמצווה לנו התורה בפרשה: "וצווה הכהן ולקח למיטהר שתי ציפורים חיות טהורות, ועץ ארז ושני ותולעת ואזוב". אבקש לעמוד על הדרישה להביא 2 ציפורים. הבאת ציפורים כקרבן היא חריגה, ולרוב אין מביאים ציפורים כקרבן, חז"ל שהיו ערים לדרישה זו מסבירים את הסיבה, וכך הם משמיעים לנו: "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו. במה בשתי צפרים חיות טהורות, מה נשתנה קרבנו [=של המצורע] מכל הקורבנות, אלא הוא סיפר לשון הרע, לפיכך אמר הכתוב צפרים, שהן מוליכות קולן".

ובתלמוד אנו מוצאים: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה: יביא שתי ציפורים לטהרתו? אמר הקדוש ברוך הוא: הוא עושה מעשה פטיט, לפיכך אמרה תורה: יביא קרבן פטיט". מסביר ר' שלמה יצחקי, רש"י את המילה 'פטיט' ואומר: "לשון קול היוצא בחשאי" ולכן "יביא קרבן פטיט שהציפורים צועקין בכל שעה". במילים פשוטות, דרכן של הציפורים להשמיע קול ולצייץ תדיר, וכידוע משמיע לנו שלמה המלך בספר קהלת: "כי עוף השמים יוליך את הקול". המוציא שם רע הוציא קול על הזולת, ולכן יביא קרבן ציפורים.

אם הקרבן הוא סימבולי, ודרכו האדם צריך ללמוד כיצד ליישר אורחותיו, האם לא היה נכון לצוות ולהביא כקרבן בעל חיים שקט, שממנו יוכל האדם ללמוד על שבח ומעלת השתיקה? למה התורה מצווה להביא ציפורים, שהן מייצגות דווקא את הדיבור ואת השמעת הקול?

כדי להשיב תשובה לקושי זה אבקש לחזור חזרה אל ימי הבריאה ואל בריאת האדם. שם אנו קוראים, "וייצר ה' א-להים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", בניסיון להתחקות אחר משמעות לביטוי 'נפש חיה' מתרגם אונקלוס, מגדולי מתורגמני המקרא: "רוח ממללא [=מדברת]". את הדברים מרחיב רש"י ואומר: "אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתווסף בו דעה ודבור". בחלוקה היסודית של החומר בעולם אנו מוצאים ארבע קטגוריות ראשוניות: דומם, צומח, חי מדבר. מעלת האדם היא בכוח הדיבור. כיצד יוכל להגשים את תכליתו מבלי שהוא יוכל לדבר? ואכן עניינים רבים בעולמה של ההלכה היהודית תלויים בדיבור ובשיח. החל מווידוי שאדם אומר וצריך לבטא בדיבור, מצוות תוכחה, וכן כל נביאי ישראל יכלו להגשים את תפקידן בזכות כוח הדיבור שלהם. כך למשל מתאר הרב סולובייצ'יק את תרומתם של הנביאים לחברה, וכך הוא אומר: "מי היה אברהם? מי היה אליהו? מי היו הנביאים? אנשים שהעזו להוכיח את החברה על פניה כדי להרוס מצב קיים ולהמירו בסדר חברתי חדש" ובהמשך הוא מוסיף ואומר: "התורה רוצה כי היהודי יחיה בגבורה, יוכיח, יגער, ויגנה, בכל עת שהחברה אינה פועלת כשורה ואינה נוהגת בהגינות".

לנוכח תפקידו המרכזי של הדיבור בטיפוח חיי חברה תקינים, ובהבאת האדם אל שלמותו בבחינת "דאגה בלב איש ישיחנה", קיים הכרח בדיבור. ולכן לא ניתן לוותר עליו כליל ואי אפשר לדרוש לנהל אורח חיים תמידי של היעדר דיבור.

וכאן, אם נשוב אל שאלתנו- מדוע מצווה התורה את המצורע להביא את הציפורים? הרי שיש להשיב שאין התורה מבקשת מהאדם להתעלם מהתכונה שמגדירה אותו ומבדלת אותו מכל יתר היצורים בעולם, אלא שלדיבור מעלה חשובה וגדולה ועל האדם להתבונן במה שהוא מוציא מפיו, בתוכן, בסגנון, ולוודא שאינו מקלקל, כשם שהציפור בציוצה אינה מקלקלת ואולי ציוצה ערב ונעים – אף אתה השאר את הדיבור כדבר חיובי שמבקש לתקן ולא לקלקל.

(מצורע תשפ"ב)