מה זאת אהבה

דוד היה לאמי בתל אביב, בשם מרדכי. אבל כולנו קראנו לו 'מוניו'. איש תם ופשוט בהליכותיו, עם פנים טובות, שמזכיר את סיפורי הבעש"ט, ועיניו היו נדלקות כשהזכיר את יחוסו האישי אליו…
בתור ילד פעם פגשתי אותו ברחוב ממהר, שאלתי אותו לאן הוא הולך, והוא ענה בתמימות "מתן בסתר".
אשתו לא יכלה ללדת בעקבות מאורעות קשים שעברה בימי נערותה בשואה. הם אימצו ילדה אחת ונתנו לה את כל לבבם השבור. זכורני כילד שהיינו מגיעים לבקר אותם ותמיד הם האירו פנים לנו, הילדים.
הדבר המופלא ביותר היה האהבה שלהם. איני זוכר שאי פעם נתקלתי בזוג יונים שכזה בגיל הנושק לשמונים. דומה היה כי אין להם בחייהם דבר מלבד האחד את השנייה. הבית שלהם הזכיר את הפסוק "תוכו רצוף אהבה". כאילו המרצפות שם אהבה טהורה. לפני כעשור חלתה אשתו והלכה ושקעה אל מול עיניו. בלילה האחרון לחייה היא התעוררה באמצע הלילה ושאלה בלחש "מוניו, אתה אוהב אותי?". משנענתה בחיוב, סגרה את עיניה אל הנצח.
בחנוכה האחרון הוא נפטר, והצטרף אליה לאחר שנים של ייסורים וגעגוע.
רבות מדברים על אהבה. ט"ו באב הגיע לפתחנו, פסטיבלים, פרסומות, מאמרים, סדנאות, שירים, כתבי עת, עצות, כולם סובבים סביב הנושא הבוער בלב האנושות עוד מאז ששרו ה"ביטלס" את שירם האלמותי: "All you need is love"…
כיום בדור של מייקאפ, מוט סלפי, פילטרים, אינסטגרם, ואפליקציות ההיכרויות, אני חושב על המשמעות העמוקה של אהבת אמת. לא כפרסומת לעוסה לעוד מוצר טיפוח, אלא בדמות הנאמנות המרגשת של זוג קשישים למשל, היושבים יחד על ספסל בגינה, מבלי יומרות או עצות לתחזוק הקשר…

פעם חבר שלי היה בדרך לחתונה ב"הר נוף", אז החליט לקפוץ על הדרך לבקר ידיד המאושפז ב"כפר שאול" (בית חולים פסיכיאטרי).
הוא נכנס וראה פנים מוכרות, אדם מבוגר שמאושפז שם יחד עם בנו.
פניו היו מוכרות כיון שהוא היה "שנורר" ירושלמי שהיה מסתובב ב"גאולה" וסביבותיה במשך שנים ומבקש צדקה. פעמים רבות היתה הולכת גם אשתו איתו ביחד ל"עבודה".
בשלב כלשהו הוא התחיל לבלות תקופות ארוכות באשפוזים בכפר שאול. יחד עם בנו, כבר אמרנו.
לפתע חבר שלי רואה שאשתו של "ההוא" מגיעה. אשה מבוגרת, עם הליכון. משני צידי ההליכון תלויות שקיות. הוא כבר מחכה לה ובא לקחת את השקיות. היא עוצרת אותו ובמבט אוהב אומרת לו, "הנה, זה שלך. אבל זה של מוישלה (הבן שלהם) זה אסור לך לאכול, וזה כן…" הכל בטון אוהב מאד. בעיניים מעריצות כאלה של ילדה בת 16 שהרגע התאהבה.
היא עמדה שם וסידרה את פאותיו בידיה, במשך דקות ארוכות.
אחר כך הם התיישבו בפינה ליד שולחן.
חבר שלי כבר יצא משם, אך כשעשה את הסיבוב להר נוף ראה אותם מעבר לגדר.
יש שם אזורים ופינות ישיבה שאנשים "מבפנים" לא מרבים לשבת בהם, כיון שזה חשוף לרחוב וכולם רואים…
אבל הם ישבו שם בנחת משל זהו איזור רגיל לפיקניקים משפחתיים,
ואז גם הגיעה הבת, שהיא אשה מן הישוב, מטופחת, המנהלת את חייה הנורמטיביים, והתיישבה לצידם. פגישה משפחתית רגועה, נעימה, קסומה.
כל אותה העת האשה המבוגרת עם המבט ההוא, כך מספר חבר שלי.
אז אולי הוא לא יכול להגיד שקנאה בסיטואציה זה הרגש המרכזי שעלה בו, אבל משהו מזה היה שם…
משהו חזק מאד שקשור לעיקר ולטפל, לדימוי חיצוני מול נוכחות אמתית, זוגיות ואהבה.
משהו עמוק שלפעמים חסר ביום יום ה"יפה" וה"נכון" וה"מוצלח".
מה באמת "נורמלי" ומה לא, אחרי מה אנו רצים,
ואיפה משקיעים, ומה לפעמים נשכח בדרך,
ואולי אנחנו פשוט
לא תמיד משוגעים מספיק… איני יודע.
(ואתחנן תשעח)