מרדכי גרנביץ
הריפוי מתחיל בהכרה הזאת שאני לא כל יכול, שלפעמים כל מה שסיפרתי לעצמי על עצמי מתנפץ בקול דממה דקה
אחד השלבים בתהליך של ריפוי כרוך בהכרה שאבדתי שליטה על אזור מסויים בחיים שלי. בתהליכי גמילה של "12 הצעדים" יש ממש הדגשה של השלב הזה כמשהו קריטי. חשוב לציין שאני לא בקיא בזה אלא מכיר את הנושא ממה שאני קורא וגם שומע מחברים שעברו תהליכי גמילה. הנקודה הזאת של חוסר האונים, של ההבנה שבאמת לא בכל תחום פיצחתי את המתכון- מה בדיוק לעשות, מביאה את האדם לעמדה של תפילה. פתאום אתה מרים עיניים לשמיים באמת, כי אתה זקוק לעזרה. שם מתחיל המסע של הריפוי.
אחת השאלות הידועות בסיפור של מגילת אסתר זה למה היא דוחה בכל פעם את השיחה עם המלך. הוא כבר הושיט את השרביט, זה הזמן להגיד שחתמו חוזה להשמיד את עמך. לא? מה קשור משתה? ואם כבר משתה, את כבר בלוע הארי עם המלך והמן, מה יש עוד לחכות ולהזמין לעוד משתה? זה זמן לסחבת? ואם תחמיצי את ההזדמנות? נכתב על זה הרבה, הרי כבר הגמרא שואלת מה טעם דחיית הבקשה. ראיתי בשיחות של ר' יעקב מאיר שכטער, ואכתוב זאת בשפה שלי: כל עוד לעם ישראל יש איזו תקוה להישען עליה, מתפללים כמובן, אבל יודעים שיש לנו הרי אחות בבית המלך, היא בטח תעשה משהו, יהיה בסיידר, אז היא לא יכולה לעשות כלום. רק אחרי שמהדורות החדשות פותחות בכך שהיא חוגגת עם המלך והצורר, ולא רק זה אלא שהיא מזמינה אותם לעוד משתה אקסקלוסיבי, זה כבר גורם שכולם יחשבו 'וואו, יש מצב שבאמת הלך עלינו'. היא כבר לא ממש בטוח בצד שלנו. לא ברור אם אפשר לסמוך עליה. זה מביא לחוסר אונים, להכרה כזאת שבאמת כל מה שנשאר זו זעקה אמתית. אתה תולה יהבך רק בהשם. אז אפשר להיוושע. אז היא יכולה לעשות מה שהיא צריכה.
זה רעיון עמוק. הרי אנחנו באמת מתפללים על חולה אבל בוטחים באנטיביוטיקה. מתפללים להצליח במשהו אבל בוטחים בכישרונותינו. מבקשים פרנסה ותולים עיניים אל התלוש בעשירי לחודש שיושיע אותנו. זה טבעי ואנושי, אנחנו הרי חיים בעולם הזה… אבל יש איזורים בחיים ששם פתאום האדם באמת מכיר בכך שהוא חסר אונים. שאין לו שום סיפור לספר לעצמו. זה יכול להיות בזוגיות, בבריאות, בפרנסה, בחינוך או בכל תחום. שם מסתתרת מתנה גדולה, כי חוסר האונים הזה מטמיע בי את העמדה הנפשית של תפילה. שם יש סיכוי שאדבר דיבור של אמת מעומק לבי.
פעם יהודי אחד ביקש מהחוזה מלובלין ברכה לפרנסה בשפע כל השנה, החוזה אמר לו: "אתה יודע, אתה לא תרגיש כבר שאתה צריך את הקב"ה, אתה לא תרים עיניים לשמיים. איזו מין ברכה זאת אם היא מנתקת אותך מתפילה אמתית?".
כמו שפתחתי, הסיפור הזה לא שייך רק למי שהולך לבית כנסת או מתפלל מתוך סידור. זה לא עניין של זהות דתית בכלל. הרי בסדנאות הגמילה שהזכרתי משתתפים רבבות בני אדם מכל סוג בעולם. הריפוי מתחיל פשוט בהכרה הזאת שאני לא כל יכול, שלפעמים כל מה שסיפרתי לעצמי על עצמי מתנפץ בקול דממה דקה ושם אני מוטל במערומיי, חשוף ובודד ונואש. ושם אני פשוט נפתח למרחב חדש שנקרא תפילה, זעקה, געגוע, בקשה כנה, שם קורה מפגש בין שמיים לארץ. שם יש נס.
(ויקרא תשפ"ב)
