דרך הישר

פרשתנו ממשיכה את הפרשה הקודמת ועוסקת בדיני הקרבנות ועבודת הכהנים. מעשים אלו עלולים להתדרדר ולהגיע לידי עבודה זרה ולכדי מה שאירע מאוחר יותר עם נדב ואביהוא, שמרוב התלהבות פעלו שלא כפי שצוו. יתר על כן, הדברים יכולים להגיע לידי עשיית עבודת הקרבנות כמצוות אנשים מלומדה וכדרך קיום המצוות שלא לשם שמים.

הנביא בהפטרת השבת ממשיך כפי שעשה הנביא בהפטרת השבת שעברה ומזהיר על הסכנות הטמונות בקיום עבודת הקרבנות במנותק מאורח החיים התקין של עם ישראל.

לעומת הפרשה, העוסקת כולה בתיאור עבודת הקרבנות וממנה ניתן ללמוד על החשיבות הרבה של הקרבנות, באה ההפטרה להסביר את חשיבות הקרבנות וללמדנו שאין בקרבנות פוליסת ביטוח מפני חרון אף ד'. באה ההפטרה לומר לנו שאם אין אנו הולכים בדרך הישר, אין כל חשיבות לקרבנות בפני עצמם. הקרבנות הינם עבודת ד' המלווה את כל אורח חייו של היהודי. אין הם מנותקים מחייו ואין הם באים בכדי לשפר את מצב רוחו בעת שנהג שלא כשורה ואף אינם בגדר כדור הרגעה שבא למתן את גודל העוון. זהו מה שאומר הנביא על האומרים 'היכל ד' היכל ד' היכל ד' המה'. כלומר, אין אפילו לבית המקדש חשיבות בפני עצמו במנותק מפועלו והתנהגותו של האדם. אמנם צווה האדם לבנות בית להקב"ה, בכדי שיהא מקום לשכנו בתוכו, אך בעת שאין עושים רצונו עלולה השכינה לגלות מישראל. ובמידה ויקרה הדבר עלול הבית להיחרב, כפי שאכן קרה.

ההפטרה מעמידה לנו את ערכי הצדק, המשפט והמוסר, כערכי יסוד, שאם החברה שלנו לא תהיה מבוססת עליהם עלולה היא להתמוטט. כמאמר חז"ל, שהעולם כולו עומד על שלושה דברים "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", עבודת הקרבנות מעוותת כשהיא מתנתקת מהתורה, כלומר, מדרך החיים המלווה אותה ומהיחס והקשר לזולת.

וכך מלמד אותנו הנביא שיעור חשוב בעבודת ד': קיום הבית מותנה בשמירת ישראל את התורה ואת דרך הישר; בעזוב ישראל את דרך התורה, גם אם עדיין מקריבים הם קרבנות, לא רק שאין ערך חיובי להקרבת הקרבנות, אלא הוא אף משמש כקטגור לישראל. הדבר אותו דורש מאתנו הקב"ה אינו הקרבת הקרבנות כי אם לשמוע בקולו וללכת בדרכיו ולדבקה בו ומתוך כך ורק כאשר מתקיימים הדברים הלז יכולים ישראל להקריב קרבנות ולהמשיך בעבודת המקדש בלא שיאמר הקב"ה "למה לי רב זבחכם".

אכן מהות הקרבנות היא לכפר על החטאים שנעשו בשגגה. כלומר, כאשר מתעורר האדם לתקן מעשיו ומחפש דרך להתקרב שוב ליוצרו, באה עבודת הקרבנות כהוכחה על אפשרות סיפוק צרכיו החיוניים של האדם בקדושה ובטהרה ולא ככניעה ליצריו הבהמיים.

וחז"ל בקבעם הפטרה זו, עם הקפיצה שבה, ללמדנו הן ממה צריכים אנו להתרחק והן מהו המעשה הרצוי לפני הא-לוה "השכל וידע אתי" ומתוך כך שלא רק בשכל ידעני אלא יהיה מחובר אלי, כפי שכבר למדנו שידיעה בתורה מכוון לקשר פנימי ומהותי בין אדם לרעהו ובין אדם לאשתו. ומתוך כך שידע האדם את אלוקיו, ילך בדרך הישר כפי שהנחיל לנו אברהם אבינו, שנבחר משום ש"ידעתיו אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט".

(צו תשפ"ב)