הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים)
פרשתנו מהווה כעין סיפור מעבר, בין דור האבות הראשון לדור האבות השני. הפרשה פותחת בפטירתה של שרה ובקבורתה ובתוך כך מובא באריכות סיפור קניית מערת המכפלה, שם ייקברו האבות כולם, שם קבור גם אדם הראשון, כדי ללמדנו על חשיבות השתדלותו של האדם לרכוש את מבוקשו בכוחות עצמו, לעומת מה שמקבל במתנה.
לאחר מכן מתואר באריכות רבה מאד סיפור בחירתה של רבקה לממשיכתה של שרה. זו צריכה להיות מלאת חסד, אך יחד עם זאת מסוגלת להמשיך את מה שהחלה שרה יחד עם יצחק (כפי שיצחק ממשיך את אביו שהיה מידת החסד ע"י הדין שהיא מידתו של יצחק). בסוף הפרשה, לאחר שאברהם מודע להמשכיותם של התולדות על ידי בנו יצחק יחד עם רבקה, יכול אברהם לפנות את הזירה לממשיך דרכו.
כך גם ההפטרה פותחת ב"וְהַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים", כפי ש"וְאַבְרָהָ֣ם זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים". ואם כן צריך דוד לדאוג לכך שממשיכו יהיה מסוגל למלא את ייעודו כשלשלת התיקון. ואם כן, לעומת בית אברהם שם זוכה אברהם בסוף ימיו, לראות בשלום בית בין שני בניו, שהאחד נדחה ע"י שרה, וקוברים אותו שני בניו, לאחר שיצחק משלים את מה שהבטיח אברהם "וְנִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה וְנָשׁ֥וּבָה אֲלֵיכֶֽם", שראינו שאברהם שב ולא מצינו אימתי שב יצחק; ובפרשתנו נאמר "וְיִצְחָק֙ בָּ֣א מִבּ֔וֹא בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִ֑י", שם שב ונפגש עם ישמעאל ובחזרו נפגש עם אליעזר המביא לו את רבקה להמשיך בתהליך בנייתו של עם ישראל.
גם הפטרה זו מסובבת את הדברים כך שדוד יראה את המתרחש ויכריע ששלמה הוא זה הצריך למלוך אחריו הינה אימו של שלמה, כפי ששרה עשתה בפרשיות הקודמות.
ובאמת זה הצריך למלוך אחרי דוד להמשיך את שרשרת המלך המשיח, הינו זה הממעיט עצמו ונוקט במידת הענווה, שראויה לאברהם משה אהרן ודוד, המאירים לנו את הדרך באמרם כל אחד לפי מעלתו "ואנכי עפר ואפר" "ונחנו מה" "ואנכי תולעת ולא איש". לעומת שלמה, אדניהו הנוקט במידת הגאווה באמרו 'אני אמלוך', כאשר כל מידתו של דוד היא להמליך את הקב"ה למלך על כל הארץ; אדניהו ששמו מורה על תחילת שם אדנות ותחילת שם הוי"ה אך אינו שלם בשניהם, אינו יכול להיות זה הממשיך את מלכות בית דוד ועל כן צריכה בת שבע בעזרתו של נתן "לעזור" לדוד להחליט ולהכריע ששלמה ששמו מורה על המשך המלכתו של ד' למלך על כל הארץ "שהשלום שלו" הוא זה הראוי למלוך אחריו על מנת ש"יחי אדני המלך דוד לעולם".
וכך מתחברות ההפטרה והפרשה הן מבחינת מסגרת חיצונית של המאמץ של המשכיות הדורות והבחירה של אלו הראויים להיות נשאי הלפיד של עם ישראל, והן מבחינה פנימית, כמצביעות על המידה הראויה שהיא הענווה הבאה המיוסדת על היראה, אותה למדה אותנו התורה בפרשה ובהפטרה הקודמת. וכך לאחר שהבטיחו את המשך קיומו ופיתוחו של עם ישראל שהוא המעט מכל העמים, שממעיט את עצמו בפני בוראו ושל מלכות ישראל שכל ייעודה הוא להביא ל"וְהָיְתָ֥ה לַֽ-ה' הַמְּלוּכָֽה״ ״וְהָיָ֧ה ה' לְמֶ֖לֶךְ עַל־כׇּל־הָאָ֑רֶץ", יכולים אברהם ודוד לפנות את הזירה ליצחק ושלמה שיבנו יחד את בית ישראל.
(חיי שרה תשפ"ב)
