להלהיט את השגרה

כולנו מכירים בחיי היום-יום שלנו את המתח בין התרגלות להתרגשות, בין שגרה לשדרוג ובין מיחזור לחיזור, ואנו שואפים מטבענו למצוא דרכים לגוון, להתרענן ולהתחדש. נטייה זו הניעה רבים להתלהב ולהשתלהב בשמחת פורים, יום שבו ההלכה נתנה לגיטימציה ליציאה קיצונית משגרת החיים הדתית, ובו המסורת מעודדת את האדם לצאת מעצמו ולבצע שינוי דרסטי בחייו המונוטוניים. הרצון לברוח מהשחיקה שבשגרה יביא רבים להשתגר לשחקים לחופשת הפסח, כי לדידם השינוי המיוחל מימי החולין, רק בחו"ל יכול לחול.

אכן, יש חסרונות בשגרה, ואף הדברים הטובים ביותר חשופים לסכנתה. אדם המתרגל לחיים טובים ונוחים עלול לחפש ריגושים מיותרים, המתרגלים לאוכל טוב נהיים בררנים וממורמרים, ובני זוג המתרגלים לזוגיות של שגרה שקטה עלולים ליפול לשעמום מזיק.

סכנת השגרה אורבת לנו גם בעבודת ה'. ההלכה יצרה עבורנו מסגרת יום-יומית קבועה שחוזרת על עצמה שוב ושוב. דוגמה מובהקת לכך היא התפילה, כאשר אנו חוזרים על אותם טקסטים שלוש פעמים מדי יום. מי שמקפיד להתפלל בכל יום מגיל 11 ועד 81, שזהו הגיל הממוצע לגבר בישראל כיום, יספיק בימי חייו לחזור על נוסח תפילת שמונה עשרה 76,650 פעמים. בתוך השגרה הזו עבודת ה' תובעת מאתנו גם כוונת הלב, לחלוחית של חיות, ורצוי גם קורטוב של התלהבות. איך אפשר להשיג את ההתחדשות המיוחלת בתוך הקביעות הממוסדת?

ישנו פסוק בפרשתנו שרומז לשילוב המיוחל של שגרה עם התרגשות: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶּֽה". ייתכן שהמיקום של פסוק זה בספר ויקרא (ו, ו) רומז לכך שבו נמצא הוו הגדול והאיתן עליו עומדת עבודת ה'. המושג "תָּמִיד" מבטא התמדה, קביעות ומחויבות, ואילו "אֵשׁ" היא כוח מתפרץ ועולה, ובתכונות הנפש היא משקפת התלהבות וספונטניות. התורה מחדשת לנו ששני ההיבטים האלה חשובים, וכי ניתן לשלב אותם גם יחד, לשמור על מסגרת קבועה, ועם זאת לצקת בה תכנים ורגשות חדשים, שיהיו בבחינת 'אש'. כך התפילה, למשל, אמורה להתבצע בקביעות גמורה, אולם יש להכניס לתוכה כוונות משתנות, ולצקת בה משמעויות חדשות, שיכולות לעלות מתוך המתרחש בחיינו ובסביבתנו הקרובה והרחוקה, או יכולות לנבוע מהתבוננות, לימוד ורצון כן לחשוף אורות חדשים בכלים ישנים.

מספרים שהאדמו"ר רבי יצחק מאיר מגור, מייסד חסידות גור, נהג לבחון בקביעות את נכדיו בפרשת השבוע, ופעם כשבחן אותם בפרשת "צו" קם נכדו ליבלה ואמר על המילים שבפתיחת הפרשה: "וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ" (שם, ב) שהכוונה בו – בכהן, שלבו יבער תמיד באש קודש. הוא הסביר שהמילה 'בו' לכאורה מיותרת, שהרי ברור שהאש תבער במזבח, והיא באה להוסיף שגם בכהן צריכה להיות אש של התלהבות והתחדשות. מסופר שהסבא, בעל "חידושי הרי"ם" התרגש מאוד מההברקה של נכדו, והכריז שהוא בטוח שנכדו זה יהיה למורה דרך בישראל בעבודת ה', ואכן נכד זה המשיך את סבו, ונודע לימים כאדמו"ר רבי יהודה ליב מגור בעל ה"שפת אמת" (מ. בקר, "פרפראות לתורה", עמ' 43).

אמירה זו מצאה את דרכה כעבור שנים רבות לפירושו "שפת אמת" על התורה, שם כתב על הפסוק דנן: "ידוע מדברי קודשו של הבעש"ט כי צריך להיות תמיד נקודת התלהבות בלב איש ישראל, ועל זה נאמר: "אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ". המזבח מרמז על הלב… וכשהתלהבות הוא כראוי ממילא מחשבה רעה העולה על הלב נשרפת בהבל הלב כהמס דונג מפני אש, ועל ידי שנשרפת מחשבה זרה בהבל הלב בא אחר כך אור חדש".

עם שוך קולות הנפצים מפורים, אנו עוברים להכנות לפסח, ופסח במהותו הוא חג ההתחדשות. אין התחדשות גדולה יותר מיציאה מעבדות לחרות ומשלטון פרעה למלכות שמים. גם על הארץ פסח המתקרב מעורר התחדשות. יש המבצעים חידושים בבית, יש המחדשים כלי אכילה, והכל מרגישים התחדשות של אביב באוויר. פסח הוא הזמן לרענן את השגרה השוחקת, גם אם אנחנו נשארים בארץ, וההכנה לקראתו צריכה לעסוק לא רק בעולם החומר אלא גם בחיינו הרוחניים.

(צו תשפ"ב)