מה אין בעשרת הדברות?

בשבועות האחרונים התבוננו בעשרת הדיברות. הצעתי לראות בהם חוקה של החברה הגאולית שאותה מבקשת התורה ליצור. יש בהם חיובים שבין אדם למקום וחיובים שבין אדם לחברו. הם נעים מן ה"אנכי" אל ה"רעך", ומבססים חברת אמונה וצדק לאור האמונות שמיתרגמות לחיובים חברתיים. כך, בשורת החירות ביציאת מצרים הופכת לברית ייעוד, שבה המוסר מבסס את הסדרים החברתיים, מה שממעיט את הצורך בכפייה ובמשטר ומשחרר את החברה.

יש שרצו לראות בעשרת הדברות אבטיפוס לכלל מצוות התורה. תחת חיוב השבת הם קבעו את כלל החגים ותחת איסור עבודה זרה כללו איסורים רבים שתכליתם להרחיק את האדם מעבודת האלילים. יש שמנו את האותיות שבעשרת הדברות ומצאו במספרן את הרמז לתרי"ג מצוות שיבואו בהמשך ועוד שבע מצוות דרבנן (ראו על כך בתורה שלמה לרמ"מ כשר, עיונים על פרשת יתרו). ואולם, יש תחום אחד מרכזי בתורה שקשה למצוא לו עיקר ושורש בעשרת הדברות. תחום זה הוא עולם הקרבנות.

עולם הפולחן, שמפרנס פרשות רבות בתורה, נעדר מעשרת הדברות. למעשה, אין בעשרת הדברות ריטואלים כלשהם. הדיבר היחיד שמזכיר ריטואל כלשהו הוא השבת, אבל גם דיבר זה לא מתמקד בפעולה פולחנית אלא בעיקר בעיצוב תודעה ובהשבתה. דבר זה מעלה מחשבות רבות על מקומו של הפולחן בחברה הגאולית, שהיא ייעודה של תורת ישראל. עד כמה עליו להיות נוכח בה?

רמז לדבר אנו מקבלים מדבריו הנוקבים של הנביא ירמיה לעם ישראל (ז, כב): "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח". הנה מצהיר כאן הנביא את שאמרנו. א-לוהים לא דיבר על הקרבנות בעת היציאה ממצרים, אלא הם הגיעו רק מאוחר יותר. הרד"ק מסביר את פשרה של השמטה זו: "יש לפרש… כי עקר המצוה לא היתה על דברי עולה וזבח אלא שמעו בקולי והייתם לי לעם ובזה התנאי נתן להם התורה, ואין בכל עשרת הדברים שהם כלל התורה כולה זכר עולה וזבח, ואף כשידבר על הקרבנות לא צוה להם שיקריבו קרבן אלא אדם כי יקריב מכם קרבן, אם יעשה מדעתו יהיה כך וכך. והתמידים שצוה בהם הוא לכבוד הבית והיו באין לצבור אבל ליחידים לא צוה להקריב קרבן כמו שצוה ליחידים לעשות משפט ושאר המצות…".

לדעת הרד"ק, הקרבנות אינם חלק מברית הייעוד המקורית של עם ישראל. כל דיני הקרבנות הגיעו על תנאי – אם אדם רוצה להקריב עליו לעשות כך וכך, אבל אין חובה קטגורית להקריב קרבן. למעשה, את כל המצוות הכרוכות במשכן הוא מסביר לאור דברי הרמב"ם, שהדבר נעשה כדי להעתיק את דרכי העבודה שאליהן הורגלו ישראל מהאלילים לא-לוהים. העיקר, שהופך את עם ישראל לחברה גאולית, הוא כל הנאמר לפני הקרבנות – להיות עמו של א-לוהים, ולהביא את בשורת קיומו לעולם.

נבהיר: אין משמעות הדבר שאין ערך לפולחן. בסופו של דבר מדובר במצווות הכתובות בתורה. אבל לדעת הרד"ק זהו חיוב מסדר שני, לא מסדר ראשון. כלומר, הפולחן הוא קומה נוספת על עיקר החיובים, שהם מה שהופך את עם ישראל לעם הא-לוהים. אחת ההוכחות שלו לתמה הזו היא מה שכתבנו לעיל – לפולחן אין כל מקור בעשרת הדברות, אשר מהווים את דברי הברית בין א-לוהים לישראל.

תפיסה זו מעלה הרהורים כבדים על תפיסתה העכשווית של דת ישראל. אם נשאל עצמנו 'מיהו דתי' או נבחן מה הקריטריונים שלנו כהורים וכמחנכים להחשבת אדם כדתי, נמצא עצמנו די מהר עוסקים בריטואלים. מספר התפילות ביום (ובמניין), הנחת תפילין, קידוש בשבת ובכלל ההגעה לבית הכנסת, הם חלק מרכזי בהגדרה הדתית שלנו. זו מתמקדת בהיבט הפולחני של עבודת הא-לוהים.

האם לאור מה שראינו זו אמורה להיות ההגדרה שבידינו לדת ישראל? האם אלו המדדים שאיתם עלינו לגשת למימוש החזון היהודי בחברה הישראלית? נדון בכך ברשימה הבאה.

(צו תשפ"ב)