טבילת כלים – חלק א'

כאשר חזרו בני ישראל ממלחמת מדין, הם הגיעו למחנה ישראל ובידיהם כלים שלקחו מן המדינים. משה הורה להם שאם ברצונם להשתמש בכלי המתכת, עליהם להעביר אותם תחילה באש ולטהרם במים (במדבר לא, כב-כג). חכמים (בבלי עבודה זרה עה, ב) למדים מכאן שכל כלי שנלקח מן הגוי, צריך בנוסף להגעלה גם טבילה. את חיוב ההגעלה קל להבין. הוא נועד להוציא את טעמו של האיסור הבלוע בהם. אך מדוע יש להטבילם?
בנוגע לכלי מדין, הטבילה מן הסתם הוצרכה כדי לטהר את הכלים הללו מטומאת המת (רש"י על במדבר שם). אך מדוע גם היום יש צורך בטבילת כל כלי שיוצר על ידי גויים? בתלמוד הירושלמי (עבודה זרה ה, טו) מובא טעם הדבר: "לפי שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת ישראל". ודאי שלא מדובר כאן בטומאה או בקדושה ממש, שכן אין שום טומאה האופפת את כליו של הגוי וגם לא שום קדושה האופפת את כלי היהודי. מדובר ב"תוספת מעלה" (ריטב"א על בבלי עבודה זרה שם) בלבד. כלומר, טבילה זו לא נועדה לסלק מן הכלי איזה פגם אזוטרי שקיים בו אלא מדובר בצעד סימבולי שנועד לבטא את המעבר שלו לידיו של ישראל. חלק מהראשונים סברו שחיוב טבילת כלים היא מן התורה, אך לדעת הרמב"ם, מדובר בחיוב מדרבנן בלבד (הלכות מאכלות אסורות יז, ה).
על פי הפסוק בתורה, חז"ל מונים את התנאים המחייבים בטבילת כלים: הכלי צריך להיות בבעלות של גוי קודם כניסתו לרשות ישראל, עליו להיות כלי ממתכת (חז"ל מרחיבים זאת גם לכלי זכוכית, שכן בדומה למתכת ניתן להתיכם), ועליו להיות כלי סעודה, דהיינו כלי שמשתמשים בו לצורך מאכל. הבעיה היא, שאם בעבר התנאים הללו היו יחסית ברורים, בעידן המתועש של ימינו, הם הפכו ללא ברורים ומשום כך לא פשוטים וקלים ליישום.
בנוגע לתנאי האחרון, מגוון הכלים שמשתמשים בהם היום גדל לאין ערוך ממה שהיה בעבר. בימינו כבר לא מדובר רק בצלחות, כוסות, סירים וסכו"ם, אלא גם במשטחי עבודה, כלי אחסון, גאדג'טים, בסיסים ועוד. האם כל אלה חייבים בטבילה? (ראו בעניין זה אצל ערוך השולחן יורה דעה קכ, ל-מא). הדבר הופך למורכב הרבה יותר כשמדובר בכלי חשמל, שם הטבילה עלולה להזיק לכלי והיא גם מסוכנת. האם נטבול כלים כאלה?
בנוגע לתנאי השני, כיום כלי המטבח נעשים לא רק ממתכות וזכוכית אלא גם מחומרים אחרים, שלעתים מורכבים האחד עם השני. לדוגמה – הפלסטיק הוא חומר יחסית חדש, שמצד אחד לא כלול בגזירה על הטבילה אך מצד שני בעל מאפיינים דומים לזכוכית (ניתן להתיכו). האם יתחייב בטבילה? ומה לגבי כלי שרובו עץ ומיעוטו מתכת – האם חייב טבילה? ומה כאשר המתכת היא רק הידית של הכלי ולא הכלי עצמו? ובכלל, מה דינם של כלים חד פעמיים, פחיות ובקבוקי שתייה – האם הם חייבים בטבילה?
ובנוגע לתנאי הראשון, כיום המושג של 'בעלות' איננו ברור. מבחינת ההלכה, לא ברור מעמדן של חברות בע"מ המייצרות את הכלים באופן תעשייתי. מבחינה משפטית החברה היא ישות עצמאית פיקטיבית. אז מיהו בעל הכלי שיוצר באותו מפעל? האם זה הפועל, המנכ"ל, בעלי המניות? שאלה זו הינה אקוטית, שכן כמעט שאין חברה שאין לאיזשהו יהודי חלק במניותיה. האם בשל כך תיחשב החברה כמי שנמצאת בבעלות של שותפות בין יהודי וגוי, ולפיכך לא יתחייבו הכלים טבילה? ומה לגבי מסעדות של יהודים שרוכשות כלים לא לצורך שימוש אישי של הבעלים אלא לצורך העסק? האם זו בעלות מספקת כדי לחייב בטבילת הכלים?
כל השאלות הללו מפרנסות תשובות רבות אצל פוסקי ההלכה ומעידות על השינוי העמוק שחל בעידן המודרני בכל הנוגע לתעשיית הכלים. כיצד יש לגשת אליהן? מהן היסודות המנחים בפסיקה בעניינים אלו? על כך נמשיך ונדון ברשימה הבאה.
(תולדות תשע"ט)