הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)
שתי אופציות להקרבת זבח השלמים נזכרות בפרשה. האחת- כשהאדם מביא קרבן תודה, והשנייה- כשנדר או התנדב להביא קרבן למקדש. אחד מן ההבדלים ביניהן קשור למשך זמן האכילה של הקרבן לאחר הקרבתו. שלמי תודה נאכלים באותו יום; "לא יניח ממנו עד בוקר" (ויקרא, ז, טז) ודין שלמי נדר ונדבה שהם נאכלים במשך שני ימים. מה שנותר מן הקרבן ליום השלישי יש לשרוף באש ויש איסור באכילתו, כמו שהתורה מציינת "והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף" (ויקרא, ז, יח).
אולם התורה ממשיכה ומציינת "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו…". מכך ניתן להבין שאם בכל זאת המקריב הותיר מן הבשר ליום השלישי ואכל מן הקרבן, הרי שלא נחשב לו קרבנו. אולם, הגמרא בזבחים (כח, ע"א) ורש"י בעקבותיה, פירשו שעצם האכילה המאוחרת אינה פוסלת את הקרבן, אלא רק המחשבה שחשב בשעת ההקרבה. אם בשעת ההקרבה חשב לאכול את הקרבן שלא בזמן הקצוב לו, מחשבה כזו פוסלת את הקרבן. זה רמוז במילים "לא יחשב לו" מלשון מחשבה.
היחס בין מחשבה וכוונת הלב למשמעות המעשים נדונה רבות במעשה הקרבנות. דין מיוחד יש בקרבנות שהוקרבו תוך מחשבה זרה והם נחשבים לפיגול. טהרת הלב והמחשבה נצרכת באופן טבעי כשאנו דנים בעבודת ריצוי שבה כל מחשבה זרה עשויה לפגום ברצון הטהור לפעול כדבר ה' ולרצותו בקרבן.
אולם, מה המשמעות של מחשבת האדם לאכול את הקרבן דווקא לאחר זמן אכילתו? הרי הבשר מתקלקל עם הזמן, ודאי הוא טעים יותר כשהוא טרי לאחר ההקרבה. ומדוע שהאדם יחשוב מחשבות כאלו בשעת ההקרבה? לשאלה זו מתייחס בעל הכתב והקבלה: "כלומר לא יחשבנו כשלו לאכלו בחפצו ורצונו… מלת ירצה כאן טעמו הרצון הפשוט שבאדם, כמו לעשות כרצון איש ואיש, ויעשו בשונאיהם כרצונם, והוא הרצון החופשי שבאדם לעשות כאשר תאווה נפשו בלתי מונע ומעכב".
בעל הכתב והקבלה מבאר שכשיש לנו אוכל שאיננו קרבן, אנחנו מתייחסים אליו כאל מאכל שזמין לנו כשנחפוץ בו. אנחנו אוהבים ש"יהיה בארון" כדי שאם יתחשק לנו נאכל. ככה אנחנו ממלאים סטוקים של אוכל במזווה, כל מיני מעדנים שאנחנו רוצים שיהיו שלנו, שיהיה לנו אם נרצה כשנרצה. כל זה הוא מימד שאיננו קיים בקרבנות.
חלק מעניין ההקרבה הוא דווקא בעקידת הרצון החופשי ובהגבלת החירות. זהו שינוי במהות האכילה מאכילת תאווה "כי בא לי" לאכילה "כי צריך". ומכאן להשגת הקדושה גם בחיי החולין נדרש מאיתנו לנסות ולהעביר את האכילה ממישור הלב ומערכת העיכול אל מישור המח והמחשבה.
(צו תשפ"ב)
