האם העובדה שבעולמנו לרוב אין תוצאות ללא הכנות אינה אמורה ללמדנו שלא במקרה ברא כך הקב"ה את עולמו?!
מי מבין הקוראים כבר החל בביתו את ההכנות המרובות לקראת הפסח? ומי מבינכם כבר השתעשע בעבר, ברעיון, שאולי השנה הקרובה, תלכו לבית מלון לכל הפסח ותחסכו את המאמץ והטרחה של הנקיונות וההכנות לפסח, יהי המחיר אשר יהיה?!
כמה פעמים עמדנו בפני אירוע חשוב שדרש הרבה מאד הכנות וטרחה, והבענו משאלת לב שיהיה איזה קסם, ההכנות ייעשו מעצמן ומיד, ונחסוך את הזמן והטרחה. או שמישהו יעשה את זה בשבילנו, ונוכל להגיע ישירות לאירוע, מן המוכן, ללא מאמץ?! למרות שברור לנו שזה לא יקרה, ומובן שנאלץ לעסוק בהכנות ולטרוח…
ה'הכנות' לקראת 'תכלית' או 'תוצאה' הן מיסודות עולמנו. דברים רבים בו אינם נמצאים מן המוכן, וכדי שיהיו או יקרו עלינו להכינם בעצמנו. פעמים רבות אף לטרוח לשם כך. זאת לא תקלה, זה חלק מובנה מהמתכונת של עולמנו. אין זה דבר פשוט. עצם הצורך בהכנות מרובות ומטריחות עלול לגרום לתסכול!
ברור לנו שכדי להגיע לתוצאה איכותית כמעט בכל תחום יש להשקיע הכנות איכותיות. אולם אין להשוות בין ההרגשה התכליתית שממלאת אותנו בהשיגנו את התוצאה, לבין העיסוק בהכנות שהיינו מוכנים לוותר עליהן או לצמצמן, באמצעות 'קיצור דרך', ומשתוקקים לזכות לתוצאה מן המוכן. אולם, האם זה נכון? האם העובדה שבעולמנו לרוב אין תוצאות ללא הכנות אינה אמורה ללמדנו שלא במקרה ברא כך הקב"ה את עולמו?!
לפעמים מקדישים הכנות של שבועות וחודשים לאירועים של שעה אחת קצרה. לפעמים קורה שלמרות ההכנות המרובות, והטרחה, חל שינוי ולבסוף האירוע לא יוצא אל הפועל! ואז- התסכול גדול יותר. ישנן יחידות מבצעיות שמכינות את עצמן חודשים ארוכים לקראת מבצע מסוים, ולבסוף לא נוצרו התנאים למימושו והוא מתבטל!
כך גם בבניית בית למגורים, וגם ב'הכנות' לרכישת מקצוע בחיים. נדרשים שנים של הכנה ולימודים, לעיתים קשים, כדי לקבל הסמכה לעסוק במקצוע.
גם בבניית עולמנו הרוחני נדרשות 'הכנות' כדי להגיע לתוצאות, ולבנות קומה רוחנית. היקף ההכנות הוא כגודל התוצאה וההישג שאנו מבקשים להשיג. גם את התהליך החינוכי אפשר לראות כסוג של 'הכנה', מורכבת ורבת שנים, לקראת שנות הבגרות והעצמאות. שאז ההשקעה תממש ותישא פירות.
במבט שטחי נראה שהיחס בין ההכנה לבין התוצאה הוא כיחס שבין 'עיקר' ו'טפל'. התוצאה היא העיקר והתכלית, וההכנה היא רק 'אמצעי' כדי להגיע לתוצאה, כ'טפל' ל'עיקר'. אולם אם נתעמק בכך נגלה שפעמים רבות גם ההכנות הן מטרה בפני עצמה! ועלינו לנסות לראות את החשיבות העצמית שיש בהן.
השבת פרשת שמיני – פרה, נקרא על השלמת שבעת ימי המילואים וההכנות, ועל חנוכת המזבח והמשכן ביום השמיני. ביום זה הושגה התכלית של השראת השכינה ותחילת עבודת הקבע במשכן. האם ימי המילואים היו רק הכנה ותרגול לקראת חנוכת המשכן? חוץ משני קרבנות התמיד, הוקרבו ב'ימי המילואים' מידי יום קרבנות מיוחדים, וחד פעמיים! פר חטאת, שני אילים ושלשה מיני מנחות! מכך ניתן ללמוד שההכנות של 'ימי המילואים' אינן רק אמצעי, יש להם גם 'תכלית' עצמאית.
גם קריאת פרשת פרה, יש בה מעין הכנה לטהרה מטומאה לקראת הפסח: "שכן היה שריפתה במדבר סמוך לניסן כדי להזות בה את ישראל באפר החטאת מיד אחר הקמת המשכן כדי שיהיו טהורים ויוכלו לעשות הפסח בזמנו" (משנה ברורה סי' תרפה ס"ק א). העיון בפרשת פרה (במדבר יט א-כב) מלמד שיש בה שני חלקים, הכנת אפר הפרה, (עד פס' יד) והתכלית – השימוש בה כדי לטהר טמאי מת (עד סוף הפרק).
אולם דיוק בתהליך הכנת האפר, מלמד שיש בה תכלית בפני עצמה! ולא רק אמצעי והכנה.
וכלל הוא בקרבנות: "שמכשירי קרבן כקרבן!" (רמב"ם עבודת יוה"כ ה כז). וכן הוא בכל המצוות, להכנה יש ערך עצמי: "וכן כל הכנה שאדם מכין לדבר מצוה היא גופא חשובה מצוה" (פלא יועץ 'הכנה'). על פי הירושלמי ישנה גם ברכה על ההכנות לכמה מהמצוות (ירושלמי ברכות ט ג).
ככל שההכנה הנדרשת, באמת, ארוכה ותובענית יותר כך ערכה העצמי גדול יותר. לעיתים גם אנו יכולים לראות בדיעבד כיצד התברכנו מדברים שעסקנו בהם בהכנות, לא פחות מהתוצאות שנגרמו על ידן.
(שמיני תשפ"ב)