הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)מדינה וצבאה מחויבים לביטחון התושבים. במידת הצורך חובה עליהם להפעיל כוח צבאי לסיכול איומים וסיכונים. אם אין ברירה, יש לעשות כן אף תוך סיכון מידתי לחיילים. הפעולה הצבאית צריכה להיות עצימה, מהירה, שתחתור להכרעה חד-משמעית, שתיצור הרתעה ארוכת טווח. מחובתם לנקוט צעדים שימנעו מראש היווצרות איומים וסיכונים, ולהיות בכוננות מתאימה כדי לסכל אותם אם ייווצרו. הערכת סיכונים עתידיים, שאינם מוחשיים דיים, היא אחת מהדברים הקשים ביותר בתהליך קבלת החלטות, אישיות ואסטרטגיות.
חובה לעקוב מודיעינית אחרי האויבים, לזהות מגמות שעלולות לסכן את התושבים, בטווח הקצר ובטווח הארוך, ולהתריע עליהן. לשם כך יש לנתח את יכולות האוייב ואת כוונותיו. מיפוי היכולות כרוך באיסוף מידע בהסתמך על מידע גלוי, וגילוי מידע מוכמן.
זיהוי הכוונות מחייב הערכה מה 'מתבשל' במוחו של האויב. צריך להיות מודעים לכך שכאשר יש פער תרבותי ודתי מול האויב, קשה לזהות את מניעיו ואת כוונותיו.
סכנה נוספת היא שאג'נדות וקונספציות ישפיעו על ההערכה של כוונות האויב והסיכונים מהן.
כשל בהערכת הסיכונים והאיומים הוא אחד הסיבות העיקריות למחדלי העבר. איומים שהתממשו ללא מוכנות מוקדמת יצרו הפתעה גמורה, שגבתה מחיר כבד של נפגעים, ופגעה בהרתעה.
בעבר ננקטו מהלכים מדיניים וצבאיים שמוביליהם הבטיחו שהם יפתרו קונפליקטים, ושיש בהם סיכוי לעתיד טוב יותר. אולם הם התעלמו מהסיכונים, או שהמעיטו מחומרתם. למעשה היה זה הימור גורלי. הסיכונים התממשו וגבו מחיר כבד. חלקו באופן מידי וחלקו לאחר זמן.
שמעתי מידידי תא"ל (מיל') עוזי קרן, שהתשובה לדילמה האם מדובר ב'ניהול סיכונים מחושב' לבין 'הימור', תלויה בתשובה אמיתית לשאלה: מה יהיה אם הנחות היסוד יקרסו והסיכון יתממש, האם יהיו בידנו כלים להשיב את המצב לקדמותו, מבלי לשלם מחיר כבד. אם התשובה חיובית הרי שזהו סיכון מחושב, אם התשובה שלילית זהו הימור מסוכן.
בפרשתנו אוסרת התורה להסתכן ולהמר על גורל החיים: "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ" (דברים כב ח). התורה מחייבת בעלי בתים להתקין מעקה בטיחות לגג כדי למנוע סיכון למשתמש בו. הרמב"ם מנה שתי מצוות: מצוות עשה: "לעשות אדם מעקה לגגו", ומצוות לא תעשה על "המניח גגו בלא מעקה", שגורם לסכנת חיים: "ולא תשים דמים בביתך" (הלכות רוצח פרק יא א-ג). מכאן דייק הרמב"ם גם שיש חובה כללית למנוע סיכונים ולהמר על החיים: "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה…. " (שם). התורה מטילה אחריות ואשמה על מי שמתרשל בסילוק הסיכון שבאחריותו: "ואם לא הסיר, והניח המיכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה, ועבר על 'לא תשים דמים'" (שם הל' ד'). החובה היא מוחלטת ואסור 'לסמוך על הנס' או על כך שהסיכון לא יתממש: "ועל כן תצוונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו לבל יקרנו מות בפשיעותינו, ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס, ואמרו זכרונם לברכה (תו"כ אמור, פרשתא ח'): "שכל הסומך על הנס אין עושין לו נס!" ('החינוך' מצות מעקה, תקמ"ו).
אכן, יש מקרים בהם מותר ליחיד לסכן את עצמו בסיכון מחושב. (ראה מאמרנו "האם קיימת מידתיות בפיקוח נפש', קובץ 'מודעין לתורה' תשפ"א עמ' 69). אולם כאשר מדובר בסכנה לציבור יש להחמיר עוד יותר: "מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים (בשבת א.ש.) בשביל שלא יזוקו בה רבים, אבל לא גחלת של עץ" (שבת מב א). דניזקא דרבים כסכנת נפשות חשיב' ומותר לעשות גם מלאכות דאורייתא למנוע נזק של רבים" (שו"ת מנחת שלמה תניינא סי' ל"ז).
כך יש לנהוג גם לגבי סיכון בטחוני: "כי גם בהילחם ישראל מלחמת מצוה על פי ד', היו עורכין מלחמתן ומזיינין עצמן ועושין כל עניינם כאלו יסמכו בדרכי הטבע לגמרי. וכן ראוי לעשות לפי העניין שזכרנו, ואשר לא יחלוק על האמת מרוע לב יודה בזה" ('החינוך', שם).
