אפשר גם וגם

במקרים מסוימים החזיקו "ביתא ישראל" מערכת כלים נפרדת עבור שכניהם הלא יהודים, וכלים אלה נשתמרו בחצר על גבי עץ או שיח

ביום בו נתקדשו אהרון ובניו לכהונה הגדולה, ארע אירוע קשה; מתו שני בני אהרון. סיפור מותם מעורר תמיהות גדולות. עיקר השאלה, אותה מעלים הוגים ופרשנים רבים, היא: האם היה חטאם בכך שעשו מה שאסור היה לעשותו, או שמא היה חטאם בכך שעשו מה שלא נצטוו לעשות? זאת ועוד, אצל חז"ל מופיע כלל הלכתי בשם רבי חנינא, הקובע ש"גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה". קביעה זאת לא מובנת כלל. אותם אלו שעושים דבר טוב משום שאמרו להם לעשותו גדולים יותר ממי שעושים את הטוב מיוזמתם? התיאולוגיה האתיופית מוסיפה נקודת מבט במענה לשאלות הללו.

שאלתי את דודי החכם דניאל מנגשה מה הוא אומר על הקביעה של חז"ל שלפיה המקיימים מצווה שהם חייבים בה גדולים מאותם שמקיימים מצווה זו אף שהם פטורים ממנה, והוא השיב לי בסיפור: "היה אב שהיו לי שני ילדים. האחד ידע את מה שהאבא צריך ורוצה, לכן לא המתין עד שהאב יצווה אותו וגם מבלי שיבקש ממנו לעשות- הוא היה עושה. הבן השני לא ידע מה האבא צריך ורוצה ולכן תמיד המתין לשמוע את הציווי מאביו. ברגע שהאבא ביקש הוא מיד פעל אחר הוראותיו. עכשיו, תגיד לי אתה- מי יותר טוב? הרצון של הבן הראשון הוא כמו הרצון של האב".

הבנתי ממנו כי מה שעומד במרכז האמונה האתיופית היא תודעת הכנעה מוחלטת. כשרצונו של האדם המאמין הוא בעצם רצונו של א-לוהים. תפיסה זאת, באופן פרדוקסאלי, מאפשרת חופש פעולה דתי, סובלנות וגמישות דתית. תפיסה זו היא שהביאה את מנהיגיה הרוחניים של ביתא ישראל, הקסים, לגלות הבנה מעמיקה למצב החדש שנקלעו אליו עם העלייה לישראל והצורך, מתוך כך, לשרטט חזון רוחני חדש ההולם את המציאות הישראלית.

זאת ועוד, תפיסה זאת היא שהביאה את ביתא ישראל להעמיד ערך יסודי אחד, ערך השוויון. אין חשוב יותר ופחות, כולם חלק מהיישות האלוקית בצורה שווה. יהא האדם אשר יהא, גם הגוי אשר הנוגע בו נטמא על פי מנהגי הטומאה והטהרה של הקהילה – כולם מתייחסים לקב"ה בצורה שווה.

"אל תנכוני" הוא ביטוי באמהרית שמובנו "אל תיגע בי". מונח זה מקורו באיש הדת המפורסם, אבא צברא מ"ביתא ישראל", שנמנע ממגע עם הנוצרים מחשש שמא ייטמא. כדי לקיים בכל זאת יחסי גומלין עם הנוצרים התפתחה מערכת מגוונת של מנהגים. במקרים מסוימים החזיקו "ביתא ישראל" מערכת כלים נפרדת עבור שכניהם הלא יהודים, וכלים אלה נשתמרו בחצר על גבי עץ או שיח. כמובן, גם הנוצרים החזיקו מערכת כזאת עבור אורחיהם היהודים. באירועים חגיגיים נהגו הסדרים מוסכמים שאפשרו לשתי הקבוצות להימצא יחד, כאשר כל קבוצה שוחטת ומבשלת בשר לעצמה בסוכה נפרדת, ולאחר מכן נאספים המוזמנים כולם לסוכה המרכזית לשיר ולרקוד יחד. גם הנוצרים וגם היהודים נהגו לעשות עסקים ביחד וכמובן במקום שצריך גם לגעת אחד בשני, אבל בסיום האירוע המשותף, או העסקים המשותפים, היהודים היו טובלים בנהר לפני שנכנסו לביתם. כלומר, האמונה האתיופית טוענת שהמגע עם הגוי אינו רצונו של א-לוהים, רצונו של א-לוהים הוא שנשמור על הזהות היהודית.

כמעט כל תרבות מפגינה רצון מסוים להתבדל מתרבויות אחרות, לאשש ולבצר את זהותה ולהתוות גבולות בין 'אנחנו' לבין 'הם'. התיאולוגיה האתיופית מלמדת אותנו שהגדרת ה'אני' או 'אנחנו' למה ש'נורמאלי', איננה צריכה להגיע על חשבון שנאת זרים. תפיסה אקסקלוסיבית אסור לה להוביל לתפיסה גזענית או אנטישמית. התיאולוגיה האתיופית מלמדת אותנו לפעול מתוך הגיון אנושי שהוא גם ההיגיון של הקב"ה; אפשר לחיות במציאות שהיא "גם וגם" ולא רק "או-או". אולי לכך מתכוון פרופסור אבי שגיא כאשר הוא כותב: "בעת הזאת, כשפליטים עומדים בפתח שערינו ומתחננים למרגוע מסבלם, מופעלת מדיניות של סגירת שערים בשם הדאגה למדינה. ברם, סבל וכאב אינם מבחינים בין יהודים למי שאינם יהודים. הסבל מציב בפנינו תביעה שעלינו להתמודד איתה. הפליט מופיע בפנינו רק כפליט, אדם שאיבד את ביתו ועולמו חרב. סבלו מחייב סגירת ספרי החשבונות ופתיחת השערים והלב. סבל אמור להיענות בחמלה ובהתייצבות לימין הסובל כרעיו".

אם נחזור לשאלתנו בנוגע לסיבת מותם הטראגי של ילדיו הגדולים של אהרון הכהן, נראה שברגע מסוים הם פעלו ללא רצונם האמתי, סוג של אקסטזה דתית, בחשיבה דיכוטומית של "או-או". הבעיה בכך היא סוג של ניתוק מהעצמי ומהמציאות, שאחר כך, כשמתפקחים – משלמים עליו מחיר כבד. אני תקווה שישראל תצליח לפעול בחכמה ובתבונה בעניין המלחמה והפליטים מאוקראינה, אבל בעיקר שפוטין יעצור את המלחמה הארורה מרצון טוב. ברוח הדברים של יהדות אתיופיה נאחל לו שיזכה לקיים שגדול מי שאיננו מצווה ועושה- ממי שמצווה ועושה.

(שמיני תשפ"ב)