למה אנחנו שונים משאר העמים?

ההתנגדות לעם ישראל ולדת ישראל היא בגלל מה שהם מייצגים – את הנוכחות האלוקית הטרנסצנדנטית והקדושה בעולם

אנו נמצאים בתקופת ימי הזיכרון וימי האתחלתא דגאולה. ימים שאנו מציינים בהם את התחנות העיקריות שבשיבת ציון השלישית. מחורבן לתקומה. השנה ימים אלו חלים בעיצומה של מתיחות ביטחונית מבית ומחוץ, שמזכירה לנו שעדיין לא סיימנו את מלחמת העצמאות ויש לנו עוד כברת דרך. מיקוד המתיחות סביב ירושלים והר הבית מבטאים את שרשי הסכסוך הלא פתור, שאינו מערער רק על הזיקה הלאומית והטריטוריאלית שלנו על הארץ, אלא בראש ובראשונה על הזיקה הדתית. הדבר נאמר על ידי נציגי התנועות האסלאמיות בצורה מפורשת. רק אצלנו ישנם כאלה שעדיין מסרבים להודות בכך. שבתפיסתם העקרונית יש קונפליקט עמוק עם כל מה שמזכיר קשר לעולם של דת כלשהי. בהתאם לכך, הפתרונות שהם מציעים, לא יוכלו לפתור את הבעיה, ויקשו עלינו להתקדם בתהליך.

בכל דור המתח הזה מקבל צורה שונה, פעם היא 'אנטישמיות'. ובדורנו היא 'אנטי-ישראליות'. ובכל דור בעוצמה שונה. תופעה שאין לה אח ורע ביחס לשום אומה אחרת בעולם?! אין שום עם ודת בעולם שנרדפו במהלך ההיסטוריה כמו העם והדת היהודית, ושניסו להשמידם כמו העם היהודי. וגם כיום: מול הזוועות והרצח של אלפים המתרחש כל העת רחבי העולם אין העולם מתכנס לגנות אלא את מדינת ישראל!

היו ניסיונות רבים להסביר את התופעה בצורות רציונאליות וסוציולוגיות. ללא הצלחה. ההסברים תמיד נראים פשטניים מידי ביחס לעוצמת ההתנגדות והשנאה התהומית. כל אנוש לא מסוגל באמת להבין מה יכול לגרום לשנאה כל כך גדולה שתביא לרצח עם שיטתי ושטני, של תינוקות ואמותיהם, של זקנים חסרי אונים, רק בגלל שהם יהודים. כמו שהשכל מתקשה לעכל את גודל השנאה שמביאה מחבל מתאבד להפוך את עצמו ל'פצצה ניידת' רק כדי להרוג כמה שיותר יהודים.

השנה אנו קוראים את פרשת קדושים בין יום הזיכרון לקדושי השואה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה שנפלו על קדושת ד' העם והארץ, ויום העצמאות. הפרשה נאמרה במעמד ההקהל, הדומה למעמד הר סיני, "מפני שרוב גופי תורה תלוין בה" (רש"י). הפרשה פותחת בציווי: "קדושים תהיו כי קדוש אני ד' אלוקיכם" (ויקרא יט ב). זהו ציווי מיוחד, כולל, נוסף על שאר תרי"ג מצוות התורה (רמב"ן כאן) שנועד לבטא מעלה גבוהה שעם ישראל נדרש לעלות אליה, ולהביא אותה לידי ביטוי בחיים. אולם זהו לא רק ייעוד של הפרט. עם ישראל כציבור יש לו ייעוד מיוחד: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו). כדברי הרב קוק זצ"ל: "ישנם בעולם חסידים, פילוסופים, אנשי קודש ואנשי אלהים, אבל אין בעולם אומה, שנשמתה העצמית לא תוכל להשתלם כ"א ע"פ המגמה של האידיאה הא-להית העליונה בעולם, כ"א ישראל" (אורות התחיה ב). ייעוד זה הוא משימה תובענית ליחיד ולאומה, ורק עם ישראל היה מוכן לשאת את עולה מכל העמים. לעמוד בהר סיני ולקרוא "נעשה ונשמע!". לבטא בעולם את הקדושה האלוקית "כי קדוש אני ד' אלוקיכם".

בכך נעוצה שונותו מכל העמים. ובנקודה זו נולד הקונפליקט: "למה נקרא שמו סיני, שירדה ממנו שנאה לעובדי כוכבים, שהן מקנאין את ישראל בתורתן" (מדרש לק"ט שמות יט יח). המודל והיומרה של קדושה בעולם הגשמי. הרמב"ם באר זאת בהרחבה: "קינאונו העכו"ם כולם על דתנו קנאה גדולה, וילחצו מלכיהם בשבילה לערער עלינו שטנה ואיבה, ורצונם להילחם בד' ולעשות מריבה עמו וא-להים הוא ומי יריב לו". (איגרת תימן). ההתנגדות לעם ישראל ולדת ישראל היא בגלל מה שהם מייצגים – את הנוכחות האלוקית הטרנסצנדנטית והקדושה בעולם. במקום להבין את שיבינו כל הגויים בגאולה השלימה: שקדושה זו היא תובענית כלפי פנים, היא אינה מתנשאת, ואינה תירוץ לעריצות כוחנית וכפיה מסיונרית על אחרים. היא באה לתרום לאנושות, ללא הבדל, ולא לקחת ממנה. והיא מאפשרת הרבה יותר ממה שחלק מהגויים מאפשרים לגויים אחרים.

שנזכה לגאולה השלימה במהרה.

(קדושים תשפ"ב)