מסע העצמאות ונס הקיום הלאומי

בשיחותינו עם תלמידי ישיבתנו במודיעין, אנו משתפים את תחושתנו רבת השנים: שחרף המאמצים הכבירים שעושים כל מי ששותף בבניין המדינה ובהגנתה – בחומר וברוח – עדיין מדינת ישראל בנס היא עומדת. כל מי שעוסק בכך אינו יכול שלא לחוש זאת בחוש ממש. לא ניתן להסביר את קיומה באופן הגיוני: כל כך הרבה דברים, שבדרך הטבע היו עלולים לאיים על קיומה, מנוטרלים ואף הופכים לבסוף למנוף להעצמתה. מאז המלחמה, הביטוי "מדינת ישראל היא נס" נעשה שגור בפי כל ולחלק מהשיח – גם של אלו שלא העלו אותו על דל שפתותיהם קודם לכן.

תולדותיה של מדינת ישראל, "ראשית צמיחת גאולתנו", מיום קומָהּ ועד היום – מלוות במשברים חריפים, בחבלי לידה לאומיים: מבחוץ – מול הסובבים אותנו, ומבפנים – בתוכנו, במאבקים על זהותה וצביונה. אולם, דווקא מתוך משברים אלה – הולכת ומצטיירת דמותה האמיתית ונחשפת קדושתה הפנימית. אכן, הדרך מלאה מהמורות, סערות ומשברים, אך דווקא מתוכם הולך ומתברר ייעודה העצמי של המדינה. ההתמודדות עם אתגריה אינה מעכבת את התקדמותה – אלא מהווה אמצעי לקידומה. מדינת ישראל הולכת ונבנית במהלך ניסי – שראשיתו חסד וסופו אור עולם.

יום העצמאות, הסמוך ליום הזיכרון ויוצא ממנו, הוא זמן מיוחד להתבוננות בנס הגדול הזה – ולהודות לקב"ה עליו, הן באופן ציבורי והן באופן פרטי. מורנו ורבנו הרצי"ה קוק זצ"ל היה דורש ביום העצמאות, מדי שנה, את המזמור בתהילים התואם לגיל המדינה (מקורו של מנהג זה כנראה במנהג חב"די, לפיו כל יחיד מוסיף מדי יום מזמור בתהילים לפי השנה אליה הוא נכנס. לדוגמה, נער שמלאו לו 13 – יאמר את מזמור י"ד, וכן הלאה). מתוך אותו מזמור ביקש רבנו זצ"ל למצוא כיוון והשראה להתמודדות עם מאורעות השנה הבאה בחיי המדינה. וכך אמר (לנתיבות ישראל ח"ב, עמ' ק"ס, "מזמור הי"ט למדינת ישראל", הצופה, סיוון תשכ"ז): "כל שנה ושנה היא מזמור נוסף, מזמור אלוקי מפואר, המתאסף כחוליה לשרשרת".

לאחר מאורעות טבח תרפ"ט, פרסם מרן הרב קוק זצ"ל מאמר בעיתונות תחת הכותרת "שובו לביצרון". בין היתר כתב שם: "וכל מי שהוא עוקב את סדרי היישוב, מראשית צעדיו עד עכשיו, יכול הוא להראות בחוש, איך שמכל ירידה אשר סבלנו נצמחה אחר כך עלייה והתפתחות יותר גדולה, וצעד של דליגה לטובה יצא מכל משבר" (מאמרי הראי"ה, עמ' 360). הצמיחה מתוך המשברים היא גם פשר הסמיכות יוצאת הדופן, הקיימת רק במדינת ישראל, של  יום הזיכרון ליום העצמאות. את היסוד הזה הזכרנו בליל הסדר: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל טז, ו).

עיקרון דומה אנו מוצאים בהקשר למיתת נדב ואביהוא בפרשתנו, בהקריבם 'אש זרה'. בציווי שנצטווינו לאחר מותם בפרשת 'אחרי מות': "וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ד' וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְּכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא טז, א). דווקא מתוך המשבר הגדול שנבע מהקרבת אש זרה – מתברר העיקרון היסודי של קדושת המקדש ומורא מקדש: "שלא לבוא בכל עת אל הקודש", כי אם בענן הקטורת, במסגרת עבודת יום הכיפורים.

עיקרון זה הוא המקור לאופטימיות ולאמונה בעתיד המדינה, בדומה למה שכתב אז הרב קוק זצ"ל: "ומזה עלינו ללמוד ולקחת לקח טוב, שלא להיות נופלים ברוחנו גם מחרדתה של הנפילה הנוראה אשר נפל יישובנו כעת על ידי הרשעים הרוצחים הטמאים…" (שם). אכן, הקשיים והמשברים כואבים וגובים מאיתנו מחיר קשה – אך אנו אמונים על כך, וכך ראינו מאז הקמת המדינה: שכל קושי וכל משבר – מדיני, פוליטי, חברתי או תרבותי – אינם הפסק בגאולה, אלא חלק ממנה. הם כופים על עם ישראל לשאול את עצמו שאלות יסוד: מי אנחנו? לשם מה אנו כאן? איזו מדינה אנו רוצים לבנות? האם מדינה מערבית ככל העמים – או מדינה בעלת צביון יהודי, מתקדמת, סובלנית ומאפשרת, שנשלטת על ידי נציגי העם שנבחרים בצורה דמוקרטית – מדינה שהיא "יסוד כיסא ד' בעולם" (אורות ישראל ו', ז').

בכל יום עצמאות, אנו מתכנסים כדי להודות לקב"ה על נס קיומה של המדינה, ועל ההתקדמות של עצמאותנו ובירור זהותנו הלאומית. להדגיש שקיומה של המדינה אינו רק הצלחה לאומית – אלא נס אלוקי ממש, ולהזכיר לעצמנו את חובתנו לקחת אחריות על גורלה וקיומה.

מועדים לשמחה ולגאולה שלמה