אל תפספסו את המכתב של אפרת

בי"ג בתשרי תשס"ו נרצחו בפיגוע בטרמפיאדה בצומת הגוש כנרת מנדל, מתת רוזנפלד ועוז בן מאיר הי"ד.

אני זוכר שהמוות הפתאומי שלהם נראה לי כל כך לא הוגן. כואב. בלתי נסבל. לא הכרתי אף אחד מהם באופן אישי, אבל תחושת השייכות, התסכול והעצב הרב כמו משכו אותי להלוויה בהר המנוחות לחלוק כבוד אחרון לצעירים אידאליסטיים שנקטפו מהעולם הזה בדמי ימיהם.

הרגשתי שאני חייב לעשות משהו. שאין מצב שהמוות שלהם יהיה לשווא. שזה כל כך לא פייר… כל כך הרבה חלומות ושאיפות ותקוות נגדעו ככה באמצע החיים. כל כך לא רציתי שהאובדן הזה שלהם יתמסמס ויישאב לשיטפון מאורעות הזמן: ישראל היא לא ניו זילנד. מיליון דברים קורים כאן ביממה. ולא בכוונה…. דברים נשכחים. נבלעים. החלטתי שאני חייב לקבל על עצמי משהו אחד. החלטה שאוכל להתמיד בה למשך שנים ותמשיך את הרוח של כנרת, מתת ועוז בעולם. צדיקים במיתתן קרויים חיים. הזיכרון שלהם חייב להימשך.

אז קיבלתי החלטה אחת (ברשותכם אשמור אותה לעצמי), וברוך ה' אני יכול לומר שמאז ועד עכשיו כמעט שלא יצא לי להפר אותה. ובכל פעם שכזו שההחלטה הזו שלי מגיעה לידי מימוש אני נזכר בהם: במתת, כנרת ועוז. ומקווה שהם מסתכלים עליי שם בעולם וההחלטה הזו שלי עושה להם קצת נחת.

חשבתי שוב על הדברים הללו כשנתקלתי במכתב שכתבה אפרת רז לעם ישראל. כמחנך נתקלתי בחיי בהרבה חומרים משמעותיים. מהפכניים. חודרים. עמוקים. המכתב הזה הוא מהחזקים והמשמעותיים שיצא לי לפגוש. כמו קפסולה גרעינית עם עוצמות בלתי נתפסות. אם הייתי יכול להמליץ לכל מחנך ואיש חינוך כמו גם להורה לילדים מתבגרים לשבת ולקרוא טקסט חי, נושם, בועט, שנוגע לנו בנימים היומיומיים והרגישים ביותר שיש – הייתי ממליץ לקרוא את המכתב הזה ולראות איך אפשר להוריד אותו לחיי המעשה. והלוואי שנוכל ביישום שלו, להמשיך את הרוח של נעם, הכל כך מיוחדת בפשטות הנוגעת שלה. בלי פוזות ורעש וצלצולים. כמים שקטים החודרים עמוק:

"מכתב לעם ישראל.

עם יקר שלנו ,אנחנו נפעמים ממך. רוצים לומר לך תודה. על החיבוק הנפלא שקיבלנו במהלך השבעה, השותפות והאהבה. אלפי אנשים מכל רחבי הארץ (והעולם) הגיעו אלינו, גדשו את הבית, או שלחו מסר מרחוק. רבים רבים ללא היכרות מוקדמת איתנו או עם נעם. פשוט היו איתנו. איתנו בכאב הגעגוע.

בהתפעמות מגודל הנעם, מעוצמת המסירות, מעוז הנפש, מהגבורה, מיופיה של הנשמה, מסודו של הרז. כי נעם זה כל היפה והטוב בכל מי שאנחנו: בחיבור לעם, לאנשים; בשירות ארוך ואמיץ בימ״מ, במגוון תפקידים, במאות ויותר מבצעים, תוך סיכון חיים, מתוך אמונה בהגנה על העם והמדינה; במאור פנים ביום יום לכל מי שפוגשים- לחברים, ל״אנשים השקופים״, גם לאלו שרחוקים ממנו בדעות ובמעשים, מתוך אכפתיות, הקשבה אמיתית והכלה; בעזרה- לא משנה מתי ובמה. פשוט נתינה, בלי לחכות לתמורה. עד הצלת חיים ממש, גם בתחום הרפואי כפרמדיק- במשמרות, בקהילה ובלחימה; כאיש משפחה מסור, חם ומחבק. תומך ומפנק. לב ענק מלא אהבה; בחיבור לשורשים, לאדמה: כחקלאי שנטוע בארץ והראש נשוא לשמים, צמא למים ,כמחדש התיישבות, מפריח שממה, בונה ויוצר, איש עשיה; בחיבור למהות, לתוכן ואומר החיים. מעמיק אמונתו, מחובר לבורא. וזו הפרספקטיבה וזו הנביעה.

הסיפור של נעם, הוא סיפור פשטות החיים העמוקים של כולנו-  צניעות, פנימיות- בלי להתבלבל מהחיצוניות, רעות, משפחתיות, ארצישראליות, לב טוב, מסירות, נחישות, התמדה ועמל, מקצועיות ונאמנות, אמיתיות. פשוט נקיות.

מסתכלים על נעם ונזכרים מה אנחנו רוצים להיות ובעצם- מי אנחנו. ולכן אולי הוא כל כך נגע ונוגע בכל מי שפגש אותו או שמע עליו. אז איך ממשיכים את האור הטוב הזה? את הרז של נעם? בקשה קטנה- פשוט אמצו לכם תכונה, מעשה קטן בסגנון של נעם, שדיבר אליכם ונגע ישר לליבכם- כמו:

– לקום שעה קודם/ להשאיר מיטה מסודרת…

– לחייך לבן הזוג/ בעבודה ולכל מי שבסביבה.

– להתמקד בדיבורים טובים, לעזוב מחלוקות ולשון הרע.

– לא להתלונן. להתמקד במטרה.

– להשתמש יותר בחוש הומור, פשוט להרבות שמחה.

– להתמקצע בכל תחום. אפס ויתור עצמי. בלי תירוצים. לנצל דקות פנויות.

-להשאיר את העבודה מחוץ לדלת כשמגיעים הביתה בסוף יום- להתמקד באשה, בילדים, לדגדג אותם, לצחוק. להשאיר בצד את המסכים.

-לראות את חצי הכוס המלאה, ולשמוח בה.

וזה על קצת המזלג… סומכים עליכם שתמשיכו את הרשימה.

מתוך הרבה אהבה והערכה, המשפחה".

יש כאן כל כך הרבה דברים שנראים לנו מובנים מאליהם ובכל זאת הם כל כך לא… קצת מחשבה והתבוננות וכל כך הרבה דברים שאפשר לשנות.

(בהעלותך תשפ"ב)