אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)
הגענו לישורת האחרונה. הזמן שבו רוב התלמידים כבר עם הפנים לחופש הגדול. כל המבחנים הסתיימו. כל קטעי הלימוד בספרים נגמרו. התעודות כבר נכתבו, מציפות ביחד איתן את השאלה: בשביל מה אנחנו בכלל ממשיכים להגיע לבית הספר ומי צריך את זה?
תלמידי כיתות ו' עסוקים עד מעל לראש במסיבות סוף שנה. כנ"ל השמיניסטים. וכל השאר מנסים להעביר את הזמן עד לצלצול הגואל.
ברוכים הבאים לזמן החשוב ביותר של השנה: בית הספר של החיים.
הזמן בו המתמטיקה מפנה את מקומה למתמטיקה של החיים. שינון אינפורמציה של חומר ותכתיבי לימוד לבגרות זזים הצידה בפני סיפורים ועובדות שקרו בחיים ומחנכי הכיתות, כמו גם המורים המקצועיים, חפצים לשתף בהם את התלמידים כתובנות לדרך.
ועד עכשיו אני זוכר איך המחנך שלנו נכנס לכיתה עם הקפה השחור שלו ואמר לנו כשכל הספרים שלנו כבר היו סגורים: "בשיחה הבאה אני הולך לשים את הלב שלי על השולחן. מי שלא רוצה להיות כאן או מי שרוצה להיות בחוץ, יותר ממוזמן לצאת החוצה. שאף אחד לא יעשה לי טובה. זה האני מאמין שלי בחיים".
וכמובן שעם ההקדמה הזו כולנו הקשבנו לו .ואז, הוא אמר לנו שהוא התחתן ברווקות מאוחרת ושהוא רוצה לשתף אותנו בקשיים שהיו לו. בבדידות. בלבד. ברגעים האלו שהוא חשב שבחיים, אבל בחיים, הוא כבר לא ימצא אף אחת. בידיעה שכמעט כל החברים שלו כבר התחתנו ומי כבר נשאר לו. בהבנה שהוא חייב להיות חזק בשביל לשמור על השפיות שלו ולהמשיך ולשרוד. בהבנה שלא מעניין אותו מה יקרה בעוד חצי שנה, אלא רק איך הוא מסיים את היום וחי את המחר. להחזיק עוד טיפה. לסחוב עוד קצת. בלילות הרטובים מדמעות. ביכולת ללכת בכל זאת לחתונה של חבר טוב שלך שהיה לך כמו אח ולרקוד בשמחה שלו, כשעין אחת שלך צוחקת ושמחה בשמחתו והעין השניה בוכה על הלבד שלך.
והוא סיפר לנו מה היה השם של הבחורה שהוא יצא איתה ארבעה חודשים והיה בטוח שהם יתחתנו. באכזבה שאיימה להטביע אותו. באיך שהאישיות שלו מתנפצת למיליון רסיסים והוא צריך עכשיו, אין ברירה, להתחיל ולאסוף פיסה אחרי פיסה אם הוא חפץ בחיים.
וכל הכיתה הקשיבה לו ועקבה אחרי כל תנועה שלו. ואף אחד לא צייץ. ואף אחד לא חשב אפילו לצאת החוצה. ולמחרת הוא סיפר לנו עוד סיפור אחר מהחיים שלו. וביום השלישי סיפור נוסף. וכולנו הרגשנו שהזמן הזה שבו המחנך שלנו שם את הלב שלו מחדש בפני כל הכיתה בכל סיפור וסיפור, הוא הזדמנות נהדרת מבחינתנו לתפוס קצת מתפיסת העולם שלו. להסתכל על היקום דרך המשקפיים שהוא רכש לעצמו בעמל של שנים. וזה היה נהדר ומסעיר ומכונן והלימוד היה הכי מעניין שהיה לנו מתחילת שנה.
ספריי הלימוד נסגרו. הלוח הושתק.
זה הזמן להתחיל ולשתף את התלמידים שלנו בכלים מהעולם שלכם רגע לפני שהם יוצאים לחופש. במקום סינוס וקוסינוס- לדבר איתם על האכזבות מהקשר שלא הסתיים בחתונה.
במקום עוד נוסחאות- לחלוק איתם את רגעי השפל והתקומה. במקום ללעוס להם חומר שהם מחויבים לשמוע בגלל המיקוד- להתחיל ולצאת קצת מחליפת המחנך, לפי מה שיתאים לכם.
מחנכים ומחנכות! זה הזמן לחשוף את התלמידים לבית הספר של החיים.
אין לכם מושג כמה שהם משתוקקים להקשיב לכם.
***
השבוע סיפר לי חבר שלי, מחנך כיתה ח' בישיבה תיכונית במרכז הארץ, שתלמיד שלו שאל אותו שאלה שסחררה אותו לגמרי והשאירה אותו ללא מענה. כל האינסטינקטים שלו זעקו לו: תמציא כבר תשובה! אבל חבר שלי החליט לענות לו בפשטות: "שאלה נהדרת. האמת שאין לי מושג מה לענות לך".
וזה הזכיר לי איך בבית הכנסת באמצע תיקון ליל שבועות, ילד קטן- לדעתי בן לא יותר מעשר- הרים את היד. המרצה הבכיר, ד"ר למשפטים הסתכל עליו והפסיק את השיעור. לאחר מכן סימן לילד שישאל, כשכל הנוכחים מסתכלים על הילד הקטן. על פני כמה מהם מבט מזלזל ומתנשא:
איפה האבא של הילד הזה ולמה הוא לא מרסן אותו? והילד- שואל שאלה. כעת כל העיניים מופנות לעבר המרצה. המרצה חושב. שותק. מסתכל בספרים. מסתכל על הילד שגם ככה נראה נבוך מכל העניין. ואז, המרצה אומר: "שאלה מצוינת. האמת? אין לי שמץ של מושג. אם תרצה אחרי השיעור שלי נשב ביחד וננסה לפתור את זה".
אביו של הילד מסתכל על הבן שלו בגאווה. ואני מסתכל על כל האנשים שרק לפני רגע חייכו בהתנשאות וזלזול. הם נראים מבולבלים. והילד? מרוצה מהתשובה הישירה. המכבדת. הוא מעריך את הכנות והיושרה של המרצה שלא בא למרוח אותו. השיעור ממשיך, ואני רק חושב שמבין כל השיעורים שהולכים להישמע בבית הכנסת, הגדול והחשוב שבהם נעשה כאן עכשיו ואותו אשמח לאמץ כמחנך: גם אם ילד התקיל אותך בכיתה או לפני אנשים אחרים לך עם האמת ותגיד לו בפשטות: 'אתה צודק'. למד לשונך לומר 'איני יודע'.
(שלח תשפ"ב)
