השיעור שלמדנו מנטע

כבר שנים שבהרצאות ובסמינריונים שלי, אני רץ עם השאלה הבאה, שמופנית לנוער:

"נניח שהיה לכם חלום והייתם ממש מוכשרים בתחום מסוים: ספורט, מוזיקה, שירה, בלט או ווט אבר, והייתם מצליחים להעפיל לתחרות שהייתה כל עולמכם ופסגת חייכם, רק עם בעיה 'קטנה': הגמר שלה מתקיים בשבת – האם הייתם מוכנים להקריב הכול בגלל השבת?"

או בקיצור: מה המחיר הכי גבוה שאתם מוכנים להקריב בעד הדת שלכם, כאשר המימוש העצמי והגשמת החלום שלכם עומדים לכם מנגד?

ואז, הייתי עומד בצד ומסתכל על התשובות של ילדי דור ה-Z  ומסביר להם בקול חוצב להבות על ההבדל בין הדור שלהם לדור של ההורים והסבים שלנו בשואה, שלמרות כל הגיהינום והתופת שהם עברו, החליטו עדיין להישאר נאמנים לדת ולאמונות שלהם ולא היו דתיים בכאילו, אלא ממש הלכו עד הסוף עם האידאלים שלהם, והנוער כבר היה מבין לבד איזה הבדל תהומי קיים בין הדורות ובין דור הנפילים לדור ילדי ה-Z.

עד שהשבוע כל ההנחות המוקדמות שלי קרסו בקול גדול כאשר (נתקלתי בסיפור הזה בחלק היומי של סיון רהב מאיר) נטע אייגר, נער בכיתה י"א מקיבוץ טירת צבי ואחד משישה כימאים צעירים מצטיינים שטסו לאולימפיאדה הבין לאומית בכימיה הסביר לי, שאם חשבתי שהבנתי משהו, אז כנראה לא הבנתי כלום:

נטע העפיל לגמר ולמרות שהובטח לנטע שאם הגמר ייפול על שבת הוא יוכל לעשות את המבחן בשישי או במוצ"ש, בסופו של דבר המארגנים לא עמדו במילתם ובכך נטע היה צריך לבחור בין האפשרות לזכות בזהב בתחרות אליה התכונן במיוחד (במשך שלוש שנים!) ובין לשמור שבת.

נטע בחר בשבת.

ובכך, סתם את הפה סופית לכל מי שפקפק בכוחות הנפש ובגדלות של נערי דור ה- Zשנתפסים כפשרנים וככאלו שעושים דברים רק לפי מה שטוב ונעים להם, ועכשיו תבינו עד כמה שלא בצדק.

מעבר לכך, השיעור המאלף של נטע לימד אותנו שגם לדור הZ- יש אידאלים וערכים ואידאות שהוא לא מוכן למכור תמורת שום דבר שבעולם, ולמרות שיש דברים בחיים כמו מדליה אולימפית בכימיה ששווים זהב – יש דברים כמו השבת, שאין להם מחיר.

אז תודה, נטע, נדמה לי שאף אחד חוץ ממך לא יכל להעביר לנו את המסר הזה טוב וברור יותר.

***

לכבוד יום ירושלים, בית הספר שלי הזמין פלאפל. עד שהוא הגיע, אחד מהתלמידים שלי (ילד יקר עם נשמה גדולה) שיחק עם חבר אחר שלו והשפריץ מים על הכיתה בנוכחותי. התחרפנתי לגמרי:

"תגיד לי, אתה אמיתי? לא אכפת לך כלום? אתה פשוט משפריץ וזהו? איפה אתה חושב שאתה נמצא שאתה מתנהג ככה?"

הוצאתי אותו החוצה. בלב שלי לא הבנתי מה נסגר: איך זה יכול להיות שילד מסוגל להשפריץ ככה מים בכיתה שלי ושלא יהיה לו איכפת? איפה הרגישות? דברים נהרסים בגללו וזה פשוט לא מעניין אותו?

בינתיים הגיע הפלאפל. הכנסתי את כולם. גם אותו. נתתי להם לחלק את הפלאפל.

בינתיים, אני עומד בצד. מחכה. מסתכל. מתי יבחינו שהמורה שלהם לא קיבל כלום? הבטן מקרקרת. נו מילא, מה אני באמת מצפה? גם תלמידים מבוגרים יותר לא היו שמים לב במקרה כזה למורה שלהם. פשוט תשלים עם העובדה שאתה לא הולך לאכול היום פלאפל, אמרתי לעצמי. סה לה וי.

ואז, משום מקום, נשמע קול: "חבר'ה השתגעתם? תעצרו הכול! הכנתם כבר למורה לאכול? מה, אתם לא מסתכלים"?

"כן, נכון", עונים לו כולם. "מה עם המורה? המורה לא קיבל? יאללה המורה, תגיד, מה אתה רוצה שאכין לך? קדימה, תבחר, אתה רוצה צ'יפס? סלט? חמוצים"?.

נדהמתי. איך זה יכול להיות שרגע אחד אני מתבאס על תלמיד ולא מבין איפה הרגישות שלו וברגע השני אותו תלמיד בדיוק מדהים אותי וקולט שאני עדיין לא אכלתי ואומר עם המון אינטליגנציה רגשית: "חבר'ה, תעצרו הכול. הכנתם כבר למורה לאכול?".

והבנתי. שוב פעם הבנתי. שלא צריך למהר ולדון כל כך מהר את התלמידים שלך, גם אם נראה לך בהתחלה כאילו שהם פישלו.

מה אני אגיד לכם, מסתבר שאין ייאוש בעולם כלל.

בטח לא בחינוך.

בעיקר לא כלפי התלמידים שלך.

(נשא תשפ"ב)