לא משחקים באש

לפעמים הפחד הפשוט מצליח במקום בו דרשות יפות נכשלות

ראש ישיבת ההסדר בקרני שומרון בה למדתי, הרב שמואל הבר שליט"א, נוהג לומר בשיחות המוסר שלו לתלמידים, שאנחנו אוהבים לדבר על "עבודה מאהבה" ו"יראת הרוממות" – אבל הלוואי שלפחות נגיע ליראת העונש… רבים מאיתנו לא נמצאים אפילו שם.

יראת העונש אינה פופולרית היום. לעבוד את ה' בגלל הפחד מעונשים בעולם הזה או בעולם הבא? זה נשמע רדוד ולא רציני. אנשים רוצים לבסס את עבודת ה' שלהם על הזדהות וחיבור, לא על הפחד מפני השוט. זוהי אכן שאיפה חיובית, ויראת העונש אכן נחשבת למדרגה פחותה, אבל האמת היא שגם בה יש צורך. היא כמו רשת הביטחון השומרת על האדם שצועד במקום גבוה: עדיף שלא יזדקק לה בכלל, אבל אם הוא ייפול – היא עשויה להיות הדבר היחיד שיציל אותו.

וליצר הרע יש הרבה דרכים להפיל את האדם. הוא למדן גדול ומפולפל, ויודע להסביר בנימוקים רבים מדוע הרע הוא בעצם טוב, ומדוע מה שמתחשק לך כל כך הוא לא עבירה אלא היתר גמור, ואפילו מצווה גדולה. הוא ישכנע אותך שהחוקים וההלכות הרגילים נועדו לפשוטי העם, אבל אתה, טיפוס מיוחד ונעלה שכמוך, אתה לא צריך לפעול לפי החוקים אלא לפי הלב. אם משהו מרגיש לך נכון, סימן שזה רצון השם ממך! הוא יביא לך ציטוטים נבחרים ממי השילוח ומהרב קוק, על הצדיקים העליונים שאין עליהם מגבלות, על רצון השם המתגלה בתוך ליבו של כל אחד באופן אישי, עד שתתחיל להאמין שאכן הדבר בו אתה חושק הוא בדיוק מה שעליך לעשות. ואם זה לא יעזור, תמיד אפשר להעלות ספקות ופקפוקים על עצם האמונה. לא חבל להפסיד את העולם הזה בגלל אמונות לא מבוססות?

במצבים כאלה, לפעמים מה שיציל את האדם הוא רק יראת העונש הפשוטה. הכל טוב ויפה, הוא יאמר ליצר הרע – אבל כאשר על כף המאזניים עומד תנור מספר 7 בגיהינום, אני לא לוקח סיכונים! לא משחקים באש. אם היה מדובר בכל מיני מדרגות רוחניות מופשטות, אולי לא היה אכפת לי לוותר. אבל צריך להיות מטורף כדי לסכן את עצמי באש הגיהינום רק על סמך הוורטים שלך.

לא נעים? אולי. אבל לפעמים הפחד הפשוט מצליח במקום בו דרשות יפות נכשלות.

(שלח תשפ"ב)