הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)בכמה מקומות נראה שהתורה מקפידה לא רק על כבודם של בני אדם, אלא גם על זה של עצמים דוממים. כל ילד מכיר את דברי חז"ל לפיהם משה לא הכה את היאור, משום שהכיר לו תודה על כך שהגן עליו כשהיה תינוק, ולא הכה את העפר משום שהסתיר את המצרי שהרג (אמנם מפשט הכתובים נראה שמשה הכה את היאור, ואהרן רק נטה ידו על מימי מצרים האחרים). כמו כן מצווים הכוהנים לא לעלות במעלות על המזבח כדי שלא תיראה ערוותם עליו, וכתב רש"י שיש בכך משום כבוד לאבנים. בדברי חז"ל מופיעים מקרים נוספים של כבוד לדומם; דוד המלך נענש בכך שלעת זקנתו בגדיו לא חיממו אותו, משום שכרת את כנף מעילו של שאול ובכך זלזל בבגד. לפעמים מתואר הדומם באופן של האנשה, כמו האבנים שרבו ביניהן על איזו מהן יניח יעקב את ראשו, נהר גינאי שהתווכח עם פינחס בן יאיר, המחלוקת בין השמש והירח על "אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד" ועוד.
מדוע עלינו לכבד את הדומם, שאינו חש ואינו מרגיש? אפשר לומר שהדבר נועד להשריש בנו מידות טובות של כבוד והכרת הטוב. מי שמתרגל לכבד את החפצים המשמשים אותו, ויהיה מודע לטובה שיש לו בזכותם, ודאי שינהג באופן דומה כלפי בני אדם המיטיבים עמו. יתכן שיש בכך גם מימד נוסף: הרי"ל בלוך, בספרו "שיעורי דעת", כותב שבשורשם שבעולם העליון כל הנבראים הם בעלי הכרה ותבונה. האבן או הנהר שבעולם הזה אינם מרגישים, אבל האידיאה העליונה שלהם מרגישה ויודעת, וכלפיה יש לנהוג בכבוד. היא גם זו שמדברת ופועלת באותם מדרשים, בפרק שירה וכדומה.
בדורנו התברכנו בשפע חומרי כזה, שאנו נוטים לזלזל ברכוש החומרי, להשתמש ולזרוק. אולם גם כאשר הגיע הזמן להיפטר מחפץ כלשהו, ראוי לעשות זאת בצורה מכובדת. לא להרוס ולהשחית אותו סתם. הרי מדובר פה בחפץ שאנשים השקיעו רבות בתכנונו ויצירתו, וגם אותם יש לכבד. צ'סטרטון כתב שעלינו להתייחס לכל חפץ שברשותנו כמו ניצולים באי בודד שהצליחו לחלץ כמה חפצים מספינתם שטבעה. כמה הם מעריכים כל אחד מהם! ומתוך כך נתרגל להכיר טובה לה' שנתן לנו את כל הטובה הזו.
(שמות תשעז)
