אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)
בסוף נמאס לו, לתלמיד האומלל. הוא מתיישב מובס. מניח את התיק לידו ורק ממשיך להסתכל שמאלה וימינה. מחכה לנס. לאדמה שתיבלע אותו. שיעלם. שרק לא יהיה פה
כשהייתי מחנך כיתה ג' בבית ספר קדם בנוקדים, שמתי לב שביום הראשון ללימודים – חוץ מתלמיד אחד, כל שאר התלמידים שלי רצו לעבר הכיתה בניסיון טבעי ומתבקש לתפוס מקום.
עבור התלמידים, המקום שלהם הוא פחות או יותר הכול, והוא בעיקר מלמד על המעמד החברתי שלהם: מי יושב ליד מי, ויותר מזה, מי התלמיד שאף אחד לא רוצה לשבת לידו…
הסתכלתי על התלמיד האחד הזה שלא רץ, ובאופן מפתיע נשאר לעמוד להתבונן במתרחש בכיתה.
"אתה לא רץ לתפוס לך מקום?", שאלתי אותו, מנסה להבין מה נסגר איתו.
"לא", ענה לי בהחלטיות. "אמא שלי ביקשה ממני להסתכל למי אין חבר שיישב לידו, ואז להתיישב בדיוק לידו. לכן אני מסתכל, ואם אראה תלמיד שאף אחד לא רוצה לשבת לידו, אגש אליו ואתיישב לידו", אמר.
למי שעוד שאל איך מגדלים בני אדם.
***
ובכל שנה, כאשר אני נכנס לכיתה ביום הראשון ורואה את ההתרגשות של הילדים בשלב מציאת המקום אני ישר מזהה אותו: מבט מהוסס בעיניים. בלבול. משפריץ חוסר ביטחון. מחפש את עצמו ולא יודע אפילו לאן להסתכל.
כולם מסביבו צוחקים. קולניים. בטוחים בעצמם. יודעים את מקומם. הכול נראה להם כל כך טבעי… והוא, תסתכלו עליו בעצמכם: עוד לא הגיע וכבר רוצה שזה ייגמר.
תלמיד הולך לאיבוד.
ומה עם שאר התלמידים? נשמות גדולות, אבל הם פשוט לא רואים אותו. הוא שקוף. יש להם כרגע דברים חשובים וגדולים יותר לעשות… להשלים פערים. חופש שלם הם לא דיברו.
בסוף נמאס לו, לתלמיד האומלל. הוא מתיישב מובס. מניח את התיק לידו ורק ממשיך להסתכל שמאלה וימינה. מחכה לנס. לאדמה שתיבלע אותו. שיעלם. שרק לא יהיה פה.
ואני מתפלל ומקווה ששוב יופיע לי התלמיד ההוא מנוקדים, ייגש בביטחון לעבר התלמיד האבוד, יוריד את התיק שלו מהכיסא בתנועה בטוחה ויגיד לו: "היי, אפשר לשבת לידך?".
***
כל כך הרבה כספים ומשאבים ההורים מוציאים על הילדים שלהם במשך השנה: שיעורים פרטיים שעולים מאות שקלים במתמטיקה ואנגלית, לשון ומחשבים, שיעורי העשרה ותגבור. הכול בשביל לדאוג שהילדים שלהם יתחילו את החיים שלהם בנקודת הפתיחה הגבוהה והטובה ביותר שהם יוכלו להשיג עבורם.
הכי טבעי ומתבקש.
אבל, אילו רק היו יודעים שהם יכולים באבחת משפט אחד, פשוט, כמו זה שאמרה האמא מנוקדים לבנה, להטמיע בילדים שלהם את הרגישות הכל כך אלמנטרית ומתבקשת הזו לזולת, ואיך שבאמצעות המשפט הזה הם היו מעניקים לילדים שלהם את המתנה הגדולה ביותר שהם יכלו להעניק להם – גדולה יותר מעוד שיעור במתמטיקה ואנגלית, גדולה יותר מעוד תגבור של קורס שטח או מחשבים – מתנת הרגישות – הם היו ממהרים להגיד לילדיהם זאת גם כן.
זו המתנה שתדאג שהם יהפכו לבני אדם שרואים את זולתם. שמרגישים במצוקת החבר שלהם. שלא הופכים אותו לשקוף.
המתנה שתדאג שכשהם יגדלו הם יראו את האורח בבית הכנסת שנזדמן במקרה למקום, ייגשו אליו וישאלו אותו אם הוא מסודר ואם יש לו מקום לשבת, ולא יתעלמו כאילו שהוא אוויר.
המתנה שתוודא שאם החבר שלהם לקהילה נקלע לקשיים כלכליים הם יעשו מעשה בשביל לעזור לו ולא יתעלמו ויעגלו פינות.
זאת המתנה שתהפוך אותם לנהגים שרואים את הטרמפיסטים ביום חורפי וגשום ולא מתעלמים מהם.
ויודעים מה? אחרי שנים כמחנך בבית הספר, אני יכול להגיד לכם בוודאות שהורים שיבקשו מהילדים שלהם לגלות רגישות ביום הראשון ולשים לב לתלמיד שאין לו איפה לשבת, יעניקו לו את השיעור החשוב ביותר שהילד שלהם יקבל לכל השנה.
שתהיה לנו שנת לימודים שמחה ומלאה בהגשמת חלומות וסייעתא דשמייא.
(כי תבוא תשפ"ג)
