אני, שרה

אני יושבת על הכסא הכחול שדומה באופן זהה לכל שאר הכסאות המסודרים בצורת ח' בתוך חדר ההמתנה.
אני מניחה את מכשיר הסלולר חזרה בתיק ומביטה בנשים שיושבות מולי, לכולן אותה הארשת, אותו המבט, אותה תקווה מהולה בייאוש, וכמו שהכסאות דומים – כך הן שונות, כל אחת לבושה אחרת, לכל אחת בעל אחר, אחת מעלעלת בעיתוני הנשים במהירות שיא כאלו היא קוסם שמערבב קופסת קלפים, השניה כוססת ציפורניים ובוהה במסך הטלויזיה, והשלישית יושבת עם כוס מיץ תפוזים ביד יונקת דרך קש את המשקה הכתום בריכוז כאלו חייה תלויים בכך.

כולן שונות אך לכולן אותה הבקשה.

והם, הגברים שלצידן, מנסים להסתיר רגשות אשמה ומבוכה שמתמזגים עם אדישות שפורקת עצמה לדעת דרך הבהיה העמוקה במכשירי הטלפון הפרטיים שלהם, נראים כאלו הם עטופים בבועה אטומה לרעשי רקע.

"עדי ארד, כנסו בבקשה"

אני מחייכת לעצמי וחושבת על טעות הדקדוק של המזכירה אבל החיוך נעלם כשאני מבינה שזאת לא טעות. למרות שאנחנו שניים, אני לבד.

אני לא זוג, לא שם ולא אשה. אני אקווריום ריק, כלי קיבול שבוכה את חללו כל יום כל שעה.

נכנסתי כשאני אוחזת בידו של האופטימי, הגבר היחיד שלא הטביע מבוכתו בטלפון אלא ליטף לי את הראש, היחיד שהסתכל בקנקן שלו וראה שכמה שהוא יפה בעיניו הוא חסר, ונצבט ליבו.

"בעזרת ה', ברית בעוד שנה", אמר המלאך תוך כדי שהוא שקוע בהקלדת הנתונים היבשים לתוך המחשב.

"ממש!!", צחקתי, או יותר נכון גיחכתי בציניות חסרת אמונה.

הרופא הרים אלי עיניים ובמבט קשוח הביט בי ואמר: "את הדתיה פה, איפה האמונה שלך?"

זזתי בכסא בחוסר מנוחה, מה אני אענה לו? למבשר הטובות, למלאך בלבן, מה אענה לו?

שעייפה נפשי מלחכות? שנכנע גופי? ששבעתי מכאוב וקושי? שכבר אין בי כח לקוות? להתפלל?

"אני מודיע לך שיש סיכוי, קטן, קטן מאד מאד, אבל הוא קיים", הוא המשיך.

ואני שותקת ומתחוללות בי סערות.

"יהיה טוב, אני בטוח", לפתע שמעתי את ההוא שאיתי עונה לו.

ואני שוב צוחקת, בלי שליטה.

"כל החברות שלי כבר מתארגנות על משבר אמצע החיים, נרשמות למרתונים, טסות לאקופלקו, מזריקות מילוי ללחיים, ואני? אני עוד מחכה…", עניתי לשני הבטוחים.

לקחתי את הטפסים והמרשמים ופניתי לצאת מהחדר. "שמעת על שרה?"

אמר לי ההוא בלבן.