הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
ימי הזקנה מזמנים לנו כבני אדם חוויות מנוגדות. מחד גיסא, מדובר בהבשלה של החיים. לא לחינם אנו מוצאים פעמים רבות את הפנייה לזקני העדה, וראייתם כ"עייני העדה״, וכאלה שמביאים את פירות הניסיון האנושי, החכמה שהצטברה, ההכרה במה חשוב בחיים ומה היו מלחמות החינם שנלחמו לאורך חייהם. מאידך גיסא, אלה הם ימים של פיחות ביכולת הקוגניטיבית, בבריאות הגוף וביכולת התפקוד והפעולה בעולם כולו. הדבר כמובן שונה מאדם לאדם, וכל אדם זוכה במסע זקנה שונה משל חבירו.
תוחלת החיים שהתארכה מביאה אפוא לידי ביטוי את שני הצדדים: יש בה ברכה מרובה, וראיית בנים ובנות, נכדים ונכדות, נינים ונינות, כשתילי זיתים סביב לשולחנו של אדם; מאידך גיסא, היא מעלה את מספר ההתלבטויות וההכרעות שצריך לקבל כאשר השקיעה גוברת, בין כשמדובר בכישלון הגוף ובין כשמדובר בשקיעת הנפש.
התלבטויות אלה עלולות להופיע עשרות שנים לפני מותו של אדם. משפחה המתמודדת עם דמנציה מכירה זאת היטב. הדילמות רבות: טיפול בבית או הפנייה למוסד; ניסיון להותיר בכוח את האדם במעגל המשפחתי או הפסקת מה שעלול להיתפש כהטרדה והצקה; האם יש משמעות לביקור החולים? לאמירת האמת? להנחת תפילין וכדו׳. לא פחות מכך אנו עוסקים בטלטול של המשפחה, ביחסים עם הילדים ובהמשך קיום הזוגיות, כאשר נמצא אדם עם דמנציה בבית.
לקראת סוף החיים אנו מוצאים שאלות רבות נוספות, שעיקרן: עד כמה המציאות הדמנטית משפיעה על ההכרעות בדבר הזנה, החייאה והנשמה, ובכלל את המעבר לטיפול פליאטיבי.
עולם ההלכה הוא חלק מהשותפות בהכרעות אלה. ההלכה עוסקת בהקשרים רבים בדילמות אלו. הן מתחילות כבר עם הופעת סימני שקיעה: מצוות כיבוד אב ואם; ביקור חולים; היחס ביניהם ובין העניינים האחרים הקשורים בעולמו של האדם – בני ובנות הזוג, הילדים, התעסוקה וכדו'. כדרכה, ההלכה לא אימצה היבט אחד בלבד, אלא עסקה בשקלול המרכיבים השונים של הדילמה. דוגמה לדבר היא קביעת המשנה במסכת בבא מציעא "אבדתו ואבדת אביו – אבדתו קודמת", כלומר: ההלכה רואה חשיבות לא רק בכיבוד אב ואם אלא גם במכלול המלא של חיי האדם, ומתחשבת גם בצרכים שלו. זו דוגמה אחת בלבד לעוצמת הבירור ההלכתי והאתי של דרכה של תורה.
ההזדקקות לעמדת ההלכה הולכת וגוברת ככל שאנו מוצאים את עצמנו קרובים יותר להכרעות של סוף החיים. גם כאן, ההנחה כי ההלכה מחייבת להיצמד לטיפולים הרואיים גם במצב של ייסורים קשים, והיא אינה מכירה בלגיטימציה (ולעתים בחובה) לעבור לטיפול פליאטיבי מיטיב – אינה נכונה. גם כאן, ייחודה של ההלכה הוא בהתייחסות למרכיבים השונים, ולשלב המסוים בחיים בו אנו עוברים לעסוק באיכות החיים ובהיפרדות הראויה מהעולם.
ובד בבד, האופק הוא כפי שנאמר בפתיחה: אלה יכולים להיות הימים מלאי הבגרות, הניסיון האנושי, היכולת לדעת מה חשוב בחיים ומה פחות, הפשרה וההסכמה, המבט המאיר והשקול – וזו הזכות הגדולה, על אף הקשיים הגדולים, שבאריכות הימים ובמיצויים.
(קרח תשפ"ב)
