תרבות של מחלוקת

 

המחלוקת – רצויה ואף חשובה לבירור האמת ולהליכה בדרך הישר, אך צריך שתיעשה "לשם שמים"

פרשת קורח היא מן הפרשיות ה'נדרשות' ביותר בתורה. כל דרשן מתחיל תולה עליה את יהבו, ונותן בה סימנים. ודומה שלא לחינם, העיר רש"י בפירושו על אתר, ש"פרשה זו יפה נדרשת".

העמקה ברבדיה השונים של המחלוקת, הגלויים והסמויים, עשויה ללמדנו פרק מאלף ותובנות שכוחן יפה לא רק לשעה אלא לדורות. בעולמם של מורשת ישראל והמשפט העברי הייתה המחלוקת לאבן פינה. למן המקרא, הרווי מחלוקות, דרך המשנה והתלמוד ועד לספרות הפוסקים.

לצד דברים רבים שאמרו בשבח המחלוקת, התמקדו חכמים לא רק ב"מִי", בבעלי הדין ובצדדים החולקים, אלא גם ב"מָה" וב"לְשֵם מָה?"- בתוכן המחלוקת ומניעיה, כמו גם ב"אֵיך" – בדרך הילוכה וניהולה של המחלוקת.

עיון במניעיה של מחלוקת קורח ובאיתור הדלק שהזין אותה מלמד שאלה לא היו טהורים בלבד אלא נבעו גם, ואולי בעיקר, ממטרות זרות, פסולות. מכאן הדגשת הכתוב כבר בראש הפרשה: "ויקח קורח", כשלא מפורש כלל מָה לקח וּלְשֵם מה לקח.

על אף שהיה "עשיר כקורח", ולא היה חסר כלום, ביקש קורח 'לקחת', עוד ועוד.

עיון בטענתם הבסיסית של קורח ועדתו מלמד שעל פניה לא הייתה זו טענה מופרכת כלל ועיקר. אם נתעלם לרגע מהסגנון הפוגעני ומהוזלת הקדושה עד כדי קביעה ש"כל העדה כולם קדושים", בבסיסה עמדה עובדה מוצקה: תפקידי השררה ניתנו רק לבני משפחתו הקרובה של משה רבנו.

מדרש תנחומא, שרש"י מפנה אותנו אליו בפרשת קורח, לפי שהוא "דורש יפה" את הפסוקים, ממקד את טענת החולקים על משה רבנו במינוי "קרובי המשפחה", אנ"ש-אנשי שלומנו בלבד. לטענתם, היה זה נפוטיזם במיטבו (או שמא נאמר, במרעו), תוך דילוג על מגזרים שלמים שהיו ראויים לכהונה לא פחות.

לפי פרשנות זו, דתן ואבירם, בני שבט ראובן, התרעמו על העוול ההיסטורי: ניטלה עבודה מהבכור ראובן, וניתנה לבני לוי. לפיכך ביקשו "להחזיר עטרה ליושנה": להשיב את הבכורה לשבט ראובן, או, למצער, לבכורי השבטים כולם.

הנצי"ב, וכמוהו פרשנים אחרים, נתנו דעתם לכך שהכתוב מבדיל בין "לקיחתו" של קורח, דתן ואבירם (שלא היו מלוקחי המחתות, כמו שהעיר הנצי"ב); הצטרפותו אליה של און בן פלת (ש"נעלם" בהמשך התיאור ולפי מסורתם של חז"ל, "אשתו הצילתו"); ובין אלה לבין כל אותם "אנשים מבני ישראל חמשים ומאתים" שנזכרו רק בפסוק שלאחר מכן.

מכוח הבחנה זו מבקשים הם להבחין בין מניעיהם השונים של בני הקבוצות השונות. לדידם התוצאה הייתה אחת, אופוזיציה קשה והתרסה כנגד מנהיגותו של משה רבנו, אך מניעיה היו שונים אצל כל אחד ואחד.

יתר על כן: הנצי"ב, אולי מתוך היכרות קרובה עם המציאות שבימיו – ובוודאי נכונה גם לימינו – מדגיש שאותם "אנשים מבני ישראל חמשים ומאתים" – והלוא 'אנשים' – לשון גדולה היא במקרא – "היו באמת גדולי ישראל בכל פרט, גם ביראת ה'!".

לשיטת הנצי"ב, הצטרפותם של ה'גדוילים' למחלוקת לא נבעה חס ושלום מבקשת השררה או הרדיפה אחר הכבוד, אלא מהרצון להיות חלק מנושאי כתר הכהונה,
"שהוא גורם דבקות ואהבת ה', כאש בוער בקרבם… ומסרו עצמם למסירות נפש ולמות על אהבת ה', כי עזה כמוות אהבה".

ללמדך: לעתים גם ה"גדוילים", גדולים שבגדולים יראי השם, עלולים להמיט קלון וחורבן על עצמם ועל קהל עדתם בהיגררות בלתי מרוסנת אחר כל מינֵי "קורח" ומחלוקות שעיקרן אינו לשם שמים.

יתר על כן: בפירושו עומד הנצי"ב על סמיכות פרשת קורח לפרשת ציצית שלפניה, ועל אותה "טלית שכולה תכלת" שבה נתעטפו, ומסביר שמכאן "מודעא רבה לאורייתא": לא כי המחשיב עצמו אחד "מחסידי עליון", ומעטר עצמו ב"ציצית של תכלת", ראוי גם להנהגה.

פרשנים אחרים שמים את הדגש על ה"איך", על סגנונה ודרך ניהולה של המחלוקת. לדבריהם, רשאי אדם, ואף חייב, להביע את עמדתו החולקת ובלבד שמניעיו יהיו "לְשֵם שמים", למען בירור האמת וליבון ההלכה.

גם בעשותו כן, על בעל המחלוקת לשמור על תרבות דיבור ונימוס, על יושרה ודרך התנהגות ראויה. אַל לו להפוך את המחלוקת אמצעי לחירות הביזוי, לניגוח אישי לשמו של יריבו, תוך הכפשתו, ביושו והכלמתו.

היטיב לבטא עמדה זו רבי חיים מוולוז'ין, בפירושו למשנת אבות: "הנה הלימוד נקרא מלחמה, כמו שאמרו 'מלחמתה של תורה'.  אם כן גם התלמידים לוחמים יקראו… ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד… וכן אנו נגד רבותינו הקדושים אשר בארץ ונשמתם בשמי מרום, המחברים המפורסמים, וספריהם אתנו, הנה על ידי הספרים אשר בבתינו, בתינו הוא בית ועד לחכמים אלה, הוזהרנו גם כן וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדבריהם ולתרץ קושייתם, ולא לישא פני איש, רק לאהוב האמת. אבל עם כל זה ייזהר בנפשו מלדבר בגאווה וגודל לבב, באשר מצא מקום לחלוק, וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו. וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו, ולכן יהיה אך בענווה יתירה".

בימים של מחלוקות גדולות, ראוי כי נזכור כולנו שני יסודות אלה: המחלוקת – רצויה ואף חשובה לבירור האמת ולהליכה בדרך הישר, אך צריך שתיעשה "לשם שמים", מתוך כוונה טהורה וראויה, ולא פחות מכך- בדרך מכבדת ומתוך ענווה וצניעות.

(קורח תשפ"ב)