אבינעם הרש (מחנך)
את המכתב הבא החלטתי לפרסם כאן והמסר שנלמד ממנו, נראה לי מובן מאליו:
אבינועם צהרים טובים, אשמח אם תפרסם את הסיפור הבא שקרה לי לפני כמעט 10 שנים ומלווה אותי מאז ועד היום.
זה קרה בכיתת החינוך הראשונה שלי, כיתה ז', תחילת שנת הלימודים. אחת האמהות שלחה עוגה לכבוד ראש השנה.
בזמן הפסקת האוכל פרסתי את העוגה והתחלתי לחלק לילדים.
ילד אחד לא הפסיק לנדנד שהוא רוצה את הפרוסה הכי גדולה! הלך אחרי בכיתה והתעקש והתעקש…כעסתי עליו, הפצרתי בו שזה ממש לא מנומס ואני בטוחה שאם הוריו ידעו שכך התנהג ערב ראש השנה, יחושו בושה גדולה.
אבל הוא התעקש, ואני בתוך כעסתי נתתי לו את הפרוסה הכי קטנה כדי ללמדו "לקח". הוא עזב את הכיתה בכעס, רגע עצר ליד הפח חשב לזרוק את העוגה, אך לא עשה זאת.
בהמשך היום המשיך בהתנהגות הכעסנית ופוצץ שיעור אחר שיעור.
למרות הכעס בחרתי שלא להתקשר להוריו כדי שלא להרוס להם את אווירת החג. הם, שהיו מורגלים כ"כ לקבל טלפונים כאלו לאורך לימודיו בבית הספר היסודי, הגיעו לשיחת ההיכרות בחטיבת הביניים עם עיניים עייפות ומתחננות להתחלה חדשה וטובה.
הם השקיעו רבות בבנם המוכשר, חוגים, טיפולים, שיעורים פרטיים והמון אהבה. אבל הוא התעקש להישאר תלמיד עם ציונים בינוניים, בעיות התנהגות קשות והרבה כישרון מבוזבז.
אז ערב החג בחרתי לא להתקשר אליהם וכשאמו, כהרגלה מידי כמה ימים שלחה לי הודעה- איך עבר היום, כתבתי לה שהוא עייף קצת והחופש יעשה לו טוב. אבל הכעס, אוי הכעס, הוא איים להרוס לי את החג.
בסוף היום בדרכי לאוטו, בזמן ששקעתי במחשבות על אירועי היום, עצר אותי שאול השומר ושאל אותי: "תגידי מיכל, איך קוראים לילד החמוד הזה ששלחת להביא לי עוגה?"
"אני?" שאלתי "כן, הוא ענה והילד התנצל שנשארה לך רק חתיכה קטנה…"
בושה מעורבת בהתרגשות הציפה אותי. בדרך הביתה התקשרתי להוריו כדי לספר להם את סוף הסיפור, רק את הסוף כי את ההתחלה והאמצע עוד הייתי צריכה לברר.
מיד אחרי החג שאלתי אותו למה לא אמרת? "כי לא היית מאמינה לי" ענה, ולמה אמרת שאני שלחתי אותך? "כי לא רציתי שידע שנתתי לו את העוגה שלי ולי לא נשאר."
באותה שנה למדתי שלפעמים החוזקות והתכונות הכי חשובות מתחבאות מתחת הרבה קוצים והתפקיד שלי הוא ללמד את תלמידי את ריקוד הקיפודים.
מיכל פונדק וויס".
(פורסם בפרשת 'בהר' תש"פ)
