למצוא את התדר הנכון עם התלמידים

כשהייתי מורה חדש היה לי תלמיד בכיתה ד' שלא פתח את הפה. החומה הסינית הייתה גבינה שוויצרית לידו. אי אפשר היה לחדור אותו. חודשיים ניסיתי הכול… לדובב אותו, לגשת אליו, אבל כלום לא עזר. התייאשתי. וויתרתי. לא רוצה – לא צריך.

כששיתפתי את חבר שלי, מחנך הכיתה המקבילה, הוא אמר לי בהחלטיות: "אתה פשוט לא משדר בתדר שלו. אין תלמיד שאין לו תדר!" לא הבנתי על מה הוא מדבר ומה קשור תדר. כל מה שידעתי זה שיש מולי תלמיד שאי אפשר לדבר איתו ונראה שאין שפה שהוא מבין ומוכן לשתף איתה פעולה.

חבר שלי התחיל לשאול אותי פרטים עליו, כמו מה הוא אוהב. זה היה פשוט: הוא היה פריק אמיתי של כדורגל. משוגע על מכבי חיפה. "נו", הוא שאל אותי: "ודיברת איתו על כדורגל? שיחקת איתו פעם"?, "לא", אמרתי לו: "לא יצא לי לשחק איתו"." אז בוא תראה מה אני עושה בהפסקה. תראה איך אני מכוון את התדר שלו".

בהפסקה חבר שלי ניגש אליו ואמר לו בלי להתבלבל: "תקשיב, תותח, אם אתה מצליח להכניס לי פנדל כל הכיתה שלך מקבלת הפסקה. אבל אם אתה מחטיא, אתה נאלץ להודות שמכבי חיפה היא קבוצה פח. מתאים לך?".

בפעם הראשונה מאז שהגיע לבית הספר ראיתי איך שהעיניים שלו נדלקו לגמרי כמו שני פרוז'קטורים ענקיים. הוא הסתכל בסקרנות לעבר חבר שלי ואמר לו בחיוך שלא ידעתי שבכלל קיים על הפנים שלו: "אין בעיה! התערבנו!" הם לחצו יד. עקבתי בעניין.

חבר שלי נתן לו צ'פחה קטנה והם ניגשו למגרש. חבר שלי עמד בשער. הוא והכרס שלו. התלמיד שלי הניח את הכדור כאילו לפחות היה כריסטיאנו רונאלדו עם חשיבות ורצינות תהומית. הוא התרחק מהכדור ולקח תנופה.

כמובן שכל המגרש התמלא בתלמידים סקרנים. מי זה המורה המשוגע הזה שנכנס לשער ומחכה לבעיטת הפנדל של התלמיד שמוכן להתערב איתו ולא מפחד בכלל?

אין לך תלמיד שאין לו שעה ובאותם רגעים נראה היה שזו הייתה השעה של התלמיד שלי. כולו נרגש. הוא התחיל לרוץ לעבר הכדור, לקח את הבעיטה וכמובן שפירק את השער של חבר שלי ההמום שעד שהוא הצליח להזיז את עצמו הכדור כבר שכב עמוק עמוק בשער.

בתוך רגעים נשמעה תרועת צהלה ענקית מבין כל תלמידי בית הספר: גול!

זה היה מראה פנטסטי.

חבר שלי ניגש לעבר התלמיד שלי, לחץ לו את היד בהערכה ואמר לכיתה שלי: "תגידו לו תודה, בזכותו הרווחתם הפסקה!"

כל הכיתה התנפלה בשאגות שמחה על תלמיד שלי. הוא נהפך לגיבור היום!

למחרת חבר שלי הגיע והחליף אותו כיפים, וכך גם ביום השני והשלישי. ביום הרביעי הוא ביקש ממני רשות לדבר איתו על חשבון שיעור מתמטיקה. הם ישבו בחוץ והוא סיפר לו שאבא שלו עזב את הבית וההורים שלו עומדים להתגרש וממש קשה לו. אין לו עם מי לדבר… הוא מרגיש שהוא לא מצליח למצוא איתי שפה משותפת ולכן עד עכשיו נמנע מלספר לי. התדרים שלנו שונים.

למחרת חבר שלי שוב הוציא אותו מהשיעור. הפעם מאנגלית. הם קבעו לערוך שיחה שגם האמא תהיה נוכחת בה. כעת התמונה התבהרה יותר: הילד היה חייב טיפול רגשי דחוף. הוא לא הפסיק לדבר ולשתף ולספר וחבר שלי התותח הקשיב והכיל ורשם הכול.

בסופו של דבר, כעבור חודש, היועצת, ביחד עם הגורמים הרלוונטיים, בנו תוכנית פעולה. התלמיד שלי קיבל את הליווי הרגשי שהיה זקוק לו כחמצן. הוא התחיל לפרוח וגם הציונים שלו עלו פלאים. החומה שלו נסדקה וגם אני התחלתי לדבר איתו.

לפני היציאה לחופשת פסח אמרתי לחבר שלי: "תודה ענקית על כל מה שעשית עם תלמיד שלי. באמת שכבר חשבתי שזה מקרה אבוד".

"תבטיח לי רק משהו אחד", ענה לי חבר שלי: "שעד סוף הקריירה שלך תזכור את מה שאמרתי לך: אין תלמיד שאין לו תדר. אתה רק צריך למצוא אותו".

***

וראיתי בקניון סירקין בפתח תקווה אמא אחת שצורחת על הבת המתבגרת שלה ואומרת לה בפני כולם: "נמאס לי כבר. את פשוט לא מבינה מה שאני אומרת לך!"

וכל כך הצטערתי בשביל האמא וכל כך הצטערתי בשביל הילדה ורק רציתי לגשת לאשה הזו ולהגיד לה: 'גברתי, פשוט תסובבי את התדר עד שתמצאי את התדר הנכון שבו הבת שלך משדרת.

פשוט תסובבי. אל תתייאשי. בסוף זה יגיע ואת תשמעי אותה מצוין'.

(וילך תשפ"ג)