הרש אבינועם (מחנך ומעביר שיחות להורים, מורים ונוער)זה מתחיל בשיחת גינה תמימה של אחה"צ, או במפגש הקבוע בבית הכנסת מייד אחרי תפילת מוסף: "אז מה, איפה הייתם בקיץ?". פעם, התשובה הטבעית והסבירה ביותר הייתה "יומיים בכנרת", "לילה באוהל בצפון", או "שבת אצל סבתא בנתניה".
היום? התשובה נשמעת כמו לוח המראות מעודכן של נתב"ג. משפחה אחת חזרה ממש עכשיו מטוקיו, השנייה מספרת על שיט מפנק באיים הקריביים, והשלישי מתאר בעיניים נוצצות קרוואן ששכרו בלב הרי האלפים.
איכשהו, בלי ששמנו לב, נשאבנו לתחרות גלובלית מטורפת: נוצר פה רושם מוטעה, כאילו אם הילד שלך לא חזר מחופשה בחו"ל שכוללת דרכון חתום, פארק מים וארוחת בוקר מול אגם, הוא לא באמת חווה חופש. התפתח מיתוס מסוכן שלפיו עוצמת החוויה של הילד נמדדות בקו האורך והרוחב של היעד, ובכמות התמונות והסטוריז שההורים מעלים לקבוצת הווטסאפ היישובית.
liana mikah, unsplash
אבל רגע לפני שאנחנו שוברים קרן השתלמות ונכנסים למינוס מחניק רק כדי לממן שבוע של תורים אינסופיים ועצבים בנמל התעופה: מתי בדיוק איבדנו את היכולת הפשוטה ליהנות משטויות? תחזרו רגע איתי בזמן, 20-30 שנים אחורה: מה הזיכרונות הכי מתוקים, הכי מרגשים והכי חזקים שלכם מהילדות? הטיסה לאיי סיישל? רכבות ההרים בדיסנילנד?
הזיכרונות הכי חזקים שלנו בנויים מהדברים הכי קטנים, פשוטים וזולים שקיימים. זיכרון מתוק זה לשבת על שמיכה בדשא השכונתי, לאכול אבטיח עם קצת חול ולצחוק. זיכרון מתוק זה כשאבא פתח את הצינור בחצר והשפריץ על כולנו – וזה הרגיש כמו פארק המים הכי מטורף בעולם. זיכרון מתוק זה לבנות מבצר מכריות בסלון, לשחק מחבואים ברחוב עד השקיעה, או להישאר ערים עד חצות עם 'מונופול' וויטמינצ'יק פטל.
פעם ידענו את הסוד: הנשמה של הילד לא מחפשת נופים אלפיניים מושלמים. היא מחפשת יחד. היא מחפשת פשטות, הברק בעיניים של אמא ואבא, לא את השתקפות השקיעה בים הקריבי. הילדים שלנו לא צריכים שנטיס אותם לקצה העולם כדי להיות מאושרים. בשדות תעופה זרים הם בעיקר עייפים ומחפשים בנרות קליטת וואי-פיי.
מה שבאמת מעניק לילד זיכרון ילדות שנחרת לכל החיים – זה לא היעד, אלא הנוכחות. ילד שנמצא עם הורים רגועים, שמחים, פנויים נפשית, שמסוגלים לדבר איתו בגובה העיניים ולהתלהב יחד מארטיק במכולת, מקבל חוויה נפשית עמוקה, מחברת ובריאה בהרבה מילד שנמצא במלון חמישה כוכבים בחו"ל עם הורים בלחץ כלכלי ומתוחים מהלו"ז.
המרוץ הזה פוגע קודם כל בנו, ההורים: הוא מטיל עלינו משא כלכלי כבד, סוחט כוחות נפש, ומציב רף ציפיות בלתי הגיוני. והכי גרוע? הוא מעביר לילדים מסר סמוי ומסוכן: שכדי ליהנות בחיים, חייבים משהו גרנדיוזי ומנקר עיניים. שמה שיש פה בבית, בשכונה, בטבע הישראלי, פשוט לא מספיק טוב עבורם.
אז השבוע, כשאנחנו יושבים סביב השולחן, אולי כדאי שננשום עמוק ונשתחרר מהתחרות הזאת. מותר לומר בקול רם: מספיק. מותר לנו להחזיר לבית שלנו את הקסם של הדברים הקטנים. לצאת לטיול קצר בנחל הקרוב, לאפות יחד עוגת שוקולד, או לתת לילדים להשתעמם קצת ולגלות מחדש את הדמיון שלהם. הילדים שלנו לא צריכים את איי הקריביים. הם צריכים אותנו, פנויים, אוהבים, ויודעים לשמוח מכל הלב מהדברים הכי קטנים.
