תפילת בני נוער בחופש הגדול

באמצע התפילה, אחד הנערים סגר את הסידור ושלף את הפלאפון שלו. ביני לביני חשבתי על רמת ההתמכרות המוגזמת של בני הנוער למכשירים הסלולאריים

במהלך החופש הגדול אני משתדל להתפלל במניין הנוער. מנייני התפילה בקיבוץ הם בדרך כלל מוקדמים ומותאמים לשעה המוקדמת שבה מתחילים לעבוד ברוב ענפי המשק, אך בני הנוער הנמצאים בחופשה יכולים להרשות לעצמם לישון עד קצת יותר מאוחר. כיוון שגם אני עמוס פחות בחופשה, אני משתדל להצטרף דווקא למניין הזה בימי החול.

כל שנה, לקראת החופש הגדול, מתקיימים אינספור דיונים בקרב צוותי החינוך וההורים על האופן שבו יש לקיים את התפילה בימי החופש הגדול. במהלך שנת הלימודים מחזיקים בתי הספר את האחריות על המצווה הכל-כך קשה הזו. הגעת הילדים לתפילה נעשית די מובנת מאליה לאור העובדה שמדובר בדרישת סף בסיסית ברוב ככל בתי הספר הדתיים.

דא עקא שבחופש הגדול מערך השיטור והפיקוח של בתי הספר על התפילה אינו פועל. בני הנוער מטיילים ונופשים, ישנים עד מאוחר ומסירים מעל עצמם לא מעט מההגבלות והדרישות החלות בשנת הלימודים. התפילה הופכת לאתגר חינוכי גדול. מחד, אנו רוצים שילדינו יקפידו להתפלל ומצד שני אנו חוששים להשניא עליהם את המחויבות לתפילה על ידי ענישה או החזקה הדוקה מדי.

שתי טענות עולות תדיר בדיונים אלו – האחת היא שאין טעם ואין תועלת במישטור התפילה של בני נוער בוגרים. נער בן 15 או 17 שאינו מעוניין להתפלל, לא צפוי להתחיל להתפלל אם נאיים עליו בסנקציה כלשהי. הטענה השנייה היא למעשה טענת הנגד, לפיה היעדר סנקציה או אכיפה מלמד את הנוער כי התפילה אינה חשובה דיה, שהרי את הדברים החשובים "באמת" אנחנו אוכפים ללא היסוס וללא פקפוק.

כך יוצא שבכל שנה מתעורר הדיון מחדש – כיצד נמשוך את בני הנוער לתפילה במניין גם בחופש הגדול? האם נבטיח פרס למתמידים? האם נתנה השתתפות בפעילות בהגעה לתפילה? האם הדבר באחריות ההורים או באחריות המדריכים? האם להבחין בין הדרישות מהבנים לדרישות מהבנות?

ועד כמה לטרוח ולהתאמץ כדי לקיים את מניין הנוער בנפרד ממנייני המבוגרים המוקדמים והקבועים?

תהיינה ההחלטות בכל הדיונים הללו אשר תהיינה, אני כאמור משתדל להגיע בימי החופש הגדול להתפלל עם בני הנוער. באחד הבקרים לפני כמה שנים, אירע המקרה הבא שהיווה עבורי שיעור גדול בכל הקשור לחינוך לתפילה –

באמצע התפילה, אחד הנערים סגר את הסידור ושלף את הפלאפון שלו. ביני לביני חשבתי על רמת ההתמכרות המוגזמת של בני הנוער למכשירים הסלולאריים עד כדי כך שהחבר'ה פשוט לא יכולים להתנתק אפילו לכמה דקות של תפילה.

אותו בחור ניגש לאחד החברים שלו, מראה לו את מסך הפלאפון ושניהם מחייכים. הנחתי כמובן שהבחור משתף את חברו באיזושהי בדיחה או תמונה וחשבתי לעצמי – איזה זלזול בתפילה. רגע אחר כך, ניגש אותו בחור לעוד חבר, מראה גם לו את הפלאפון, ושניהם מתלחששים וכותבים משהו יחד. שוב אני חושב לעצמי שהחבר'ה ירדו מהפסים לגמרי והתפילה נרמסת אצלם תחת ההתמכרות לפלאפונים.

עד שאותו נער התחיל להתקרב אלי. כבר הספקתי לחשוב לעצמי – כמה מעט מודעות עצמית צריך כדי לבוא לרב באמצע התפילה להראות לו את הבדיחות בוואטסאפ. אלא שאז הראה לי הנער את המסך ואמר "הרב, זה השם המלא שלך, נכון? אתה עולה שלישי".

מסתבר שלא היה מדובר בנער סורר שהחליט להפריע למתפללים, אלא בבחור אחראי שהחליט לעמוס על שכמו את תפקיד הגבאי.

שלושה דברים למדתי באותו בוקר –

1. סמארטפון הוא לא טוב ולא רע – כמו רוב הדברים בעולם הוא יכול להיות מכונת זימה ותועבה או כלי בעבודת ה'.
2. הוי דן את כל האדם לכף זכות – נער קם מוקדם בחופש הגדול, הולך לבית הכנסת, מתפלל, איזה ראש מעוות צריך כדי להצליח לראות בו משהו לא בסדר.
3. תתפלל אילעאי, תפסיק להסתכל מה אחרים עושים…

(חוקת תשפ"ב)