אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])מבחינה ריאלית- נראה שלא יכול להיות גרוע יותר. הגזירה נגזרה, והרצים כבר יצאו דחופים בדבר המלך. המצב החברתי והרוחני הפנימי, כמו גם מערכת היחסים הבין לאומית- כל אלו היו בשפל המדרגה. פילוגים איימו להרוס מבית ואיומים איימו להרוס מחוץ. בעיניים ריאליות נראה שהעם היהודי נכנס לדרך ללא מוצא- העולם נגד, התקשורת נגד, וגם 'יהודים טובים' מבפנים נגד.
כשאלו הם פני הדברים, מחפש לו מרדכי מקור לנחמה, תקווה ועידוד- ולא אצל המבוגרים. הם כבר שחוקים מדי, עייפים מדי, פוליטיים מדי, ומעוותים מדי. מהם לא תבוא לו תשועה או נחמה.
ברגעים הקשים הללו, כשהכל נראה חסר עתיד ותקווה, מחפש לו מרדכי מקור של תקווה דווקא אצל הילדים. אלו שעוד לא קלקלו אותם, אלו שעוד לא שטפו את מוחם, אלו שעדיין לא השתבשה עליהם דעתם, אלו שעדיין מפעמת בתוכם אמונה פשוטה ותמימה.
וכך לפי המדרש באסתר רבה, כאשר עולם המבוגרים רווי בייאוש, עייפות וציניות, ניגש לו מרדכי אל הילדים הקטנים, אולי מהם יבוא עזרו.
הוא ניגש אל הראשון ומבקש ממנו לומר לו בלשון העם- מה למדת בגן היום ילד מתוק שלי? והוא עונה לו- למדתי את הפסוק ממשלי " אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא".
מרדכי ממשיך וניגש לילד השני ושואל גם אותו מה למדת בגן היום- והוא עונה לו – למדנו את הפסוק בישעיהו " עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל".
כדי להשלים את התמונה ניגש מרדכי גם אל הילד השלישי, ואף זה פסוקו מישעיהו עימו- " וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט".
כשמרדכי שומע את דברי הילדים מתמלא ליבו שמחה גדולה, ויותר מכך- תקווה גדולה.
כאשר המציאות נראית כל כך מורכבת ומסובכת- מבית ומחוץ. כאשר אי אפשר להאמין לאף מילה לא של הפוליטיקאים ולא של התקשורת, כאשר יש בתוכנו ומחוצה לנו כאלו שייאושם אומנותם, כאשר יש הדואגים להפחיד ולאיים, כאשר העולם כולו עוטה על עצמו תחפושות ומסכות כל השנה, כאשר רבים עסוקים בלהשמיץ ובלהוסיף שנאה וניכור, כאשר יש המוכנים תמורת ספק חצי מנדט לשסות ולפלג, כאשר כל כך הרבה גסות התבהמות ורוע יוצאים אל נוכח מכירת שוקולד במטוס, כאשר כל זה קורה- לפעמים באמת מה שנותר לנו לעשות אם חפצי תקווה וחיים אנו, זה לנהוג כמרדכי היהודי, וללכת דווקא אל הילדים כדי לשאוב מהם כוח.
בשבועיים-שלושה האחרונים, כמו גם בשנים האחרונות, הסתובבתי ברחבי הארץ כדי להשתתף במסיבות סיומי מסכת של התלמוד הישראלי. ראיתי מאות רבות של ילדים יהודים רכים תמימים, ישרים ופשוטים – בצפת ובבית שמש, בגבעת שמואל ובאשקלון, בשלומי ובאריאל, ובעוד עשרות מקומות ברחבי הארץ. ילדים שלומדים מדי בוקר דף יומי של התלמוד הישראלי בבית הספר, או בערב עם ההורים. ילדים שהצטרפו למעגל החיים היהודי הנצחי והצטרפו ללימוד הדף היומי, מסיימים מסכת ומיד מתחילים בזו שאחריה.
כאשר יש מציאות כזו של ילדי ישראל מתוקים- הפסוקים הללו של שלושת הילדים בשושן הבירה, הופכים להיות לא רק לפסוקי תקווה לעתיד- אלא למציאות חיים בהווה.
שלא נתבלבל מול נשיאים, תקשורת, מסכות וגזרות. לשלושה פסוקים של שלושה ילדים, ולדף יומי של רבבות הורים וילדים- יש יותר כוח, יותר אמת ויותר נצח מאשר לכולם ביחד. רק מזה אפשר וצריך להתמלא בשמחה- ולא רק בפורים.
רק 'אַל תִּירָא'- 'כִּי עִמָּנוּ אֵל'.
(תצווה תשעו)
