הטעויות שעשיתם בבניית בית הכנסת שלכם

בפועל, בהמון בתי כנסת מחיצת עזרת הנשים מפרידה לא רק בין הגברים לנשים אלא גם בין הנשים לתפילה

קהילה היא גוף חי, פועם ומתחדש. יש לה אמנם חוקים, מנהגים והרגלים, אך לרוב הקהילות שאני מכיר יש גם דינמיקה בריאה של התחדשות ויצירה. נושאים חדשים עולים לדיון, אופנות מגיעות וחולפות, האוכלוסייה מתחלפת והאווירה משתנה. אך בתוך המערכת הסוערת הזו יש רגעים שמקבעים את הקהילה וקובעים בה מסמרות שקשה מאד לשנות. רגעים אלו הם הזדמנויות אדירות אך יש בהם גם סיכון גדול. לא פעם אני נתקל בקהילות שלא מבינות את גודל השעה בעומדן בפני החלטה כזו. אני מתבונן בקהילה שלי ומצטער על טעויות היסטוריות שנעשו ברגעים כאלו בעבר ואת פירותיהם המרים אנו אוכלים עד היום.

אחד הרגעים המכריעים הללו, הוא כאשר קהילה בונה את ביתה. מדי פעם אנו מקבלים פניות מחברים או בני משפחה, המבקשים שנסייע לקהילתם בגיוס הכסף לבנית משכן הקבע שלה. בניית בית כנסת הוא רגע מכונן בחייה של קהילה, שכן מדובר בהוצאה כספית אדירה, שספק אם ומתי תהיה הזדמנות דומה לתיקון או שינוי של המבנה הקבוע. לא מעט קהילות שאני מכיר מתחרטות עד היום על האופן שבו בנו את בית הכנסת שלהן, אך שיפוץ ותיקון שלו אינו על הפרק, משום שמדובר בעלות של מיליונים. באופן אישי, בית הכנסת שלנו בקבוצת יבנה, הוא בעיניי בית הכנסת היפה ביותר בעולם ואני אוהב אותו אהבה גדולה, אך כמו ברוב בתי הכנסת שבהם ביקרתי בחיי, גם בו נעשו שתי טעויות היסטוריות שקשה מאד לתקן מבלי לבנות את בית הכנסת מחדש. אני מקווה שקהילות צעירות שבונות כיום בתי כנסת חדשים, לא נופלות לתהום השגיאות הללו.

השגיאה הראשונה היא צורת עזרת הנשים. ההלכה הפשוטה הנהוגה בידינו מחייבת להפריד בין הגברים לנשים בשעת התפילה, אך בפועל בהמון בתי כנסת מחיצת עזרת הנשים מפרידה לא רק בין הגברים לנשים אלא גם בין הנשים לתפילה. ברוב בתי הכנסת שאני מכיר, בעזרת הנשים קשה לשמוע את התפילה, קשה לראות את החזן, הדרשן או הקורא, ולא פעם גם מיזוג האוויר אינו טוב מספיק (חם או קר מדי). כל אלו נגזרים מהטעות ההיסטורית שבבניית עזרת הנשים בתור מרפסת מוגבהת או בתור חלק אחורי באולם התפילה. הדרך הנכונה, הרצויה והראויה לבניית עזרת הנשים, היא בחלוקה של בית הכנסת לאורכו. כך הנשים קרובות לבימה, להיכל, לעמוד החזן ולארון הקודש. את עובייה וצורתה של המחיצה תתאים כל קהילה לאורחות חייה והשקפתה, אך איני יכול למצוא שום הצדקה או תירוץ למציאות שבה מחצית מהקהילה מורחקת באופן מובנה מעיקר ההתרחשות בבית הכנסת. אני יכול ללמד זכות על קהילות שבית הכנסת שלהן נבנה כך לפני שנים וכעת מתקשות לגייס משאבים לתקן זאת. איני יכול להבין קהילות שבונות כך כיום בתי כנסת חדשים. רק על עצמי לספר ידעתי – אם מקומי בבית הכנסת בשורה חמישית ביציע שבו לא רואים דבר ובקושי שומעים, ספק גדול אם הייתי מגיע.

השגיאה השנייה, שגם היא לצערי נפוצה למדי, היא שגיאת הנגישות. חלק עצום מבתי הכנסת שאני מכיר אינם נגישים לנכים. לחלקם אדם נכה כלל אינו יכול להיכנס, לאחרים הוא יכול להיכנס אך אינו יכול לעלות לתורה, לפתוח את הארון או להגיע לדוכן. שוב, אם מדובר בבית כנסת ותיק שנבנה עוד בטרם הייתה מודעות נרחבת לנושא הזה, החרשתי. אך כיום, כשהנושא נפוץ ומדובר, אין שום הצדקה להוספת אותה מדרגה סוררת, שמוסיפה מעט מאד ומונעת מאדם נכה כל כך הרבה.

לא פעם כשאני מעלה את הטיעון הזה, משיבים לי חברי קהילות שונות כי "עד היום לא נתקלנו בבעיה הזו, כי לא היו אצלנו נכים בקהילה". מעניין שאף אחד מהם לא העלה בדעתו שאולי חוסר הנגישות הוא לפחות חלק מהסיבה לכך שאין אצלם נכים. בקהילות אחרות השיבו לי שיש רמפה ניידת או שבמקרה הצורך כמה מהגברים החסונים בקהילה יסייעו לנכה לעלות לאן שיידרש. זה כמובן מעשה חסד יפה והוא עדיף מכלום, אך במציאות מתוקנת, יכול הנכה להתנייד בזכות ולא בחסד. בלי התאמות מיוחדות ובלי סיוע פרטני.

אם הקהילה שלכם בונה בית כנסת, ודאו שלא ייעשו הטעויות ההיסטוריות הללו. לצערנו הרבה יהודים בדור שלנו לא מעוניינים כלל לבוא לבית הכנסת, מבנה בית הכנסת חייב להיות מכניס ומזמין לפחות עבור כל אלו שכן רוצים.

(קרח תשפ"ב)