חסד של אמת

בים הפסוקים של מעשי ספר בראשית, נחבאות לעתים מרגליות יקרות ערך. על אף שלעתים נעלמות הן מן העין, נושאות הן עמן אמתות גדולות.
אחת מהפנינים ה"לא קרואות" האלה מופיעה בפרשתנו. יעקב אבינו חוזר הביתה כמנצח הגדול. שנים של תלאות וייסורים באות לקצן. עשיר רב נכסים, ברוך נשים וילדים, הוא חוזר לארצו ולמולדתו. ודווקא אז, בשיאו של המסע נקטע הרצף, התורה מתארת לנו את מות דבורה מינקת רבקה.
מלבד העובדה שהייתה מינקת רבקה איננו יודעים עליה כלום. מדוע זכתה לכבוד הזה, שיעקב עצמו קובר אותה? הפרשנים העלו הצעות שונות. המדרש רואה בכך מסר של הכרת הטוב, שנועד להצביע על מידת החסד של יעקב אבינו. למרות עושרו ומעמדו הרם, עוסק יעקב בקבורתה בעצמו, לא על ידי שליחים ומשרתים, ומתאבל ובוכה עליה: "ויקרא שמו אלון בכות" (לה, ד). מדרש האגדה מזהה אותה עם אמה של רבקה, אשת בתואל, ובספר הישר מוסיף שהיה בת עוץ. פירוש מעניין מופיע בתרגום המיוחס ליונתן, ולפיו הייתה דבורה "פידגוגתא דרבקה", היינו: ה"פדגוגית" – האומנת, המורה והמחנכת של רבקה.
בין כך ובין כך, בעקבות רבי משה הדרשן, מזהה אותה רש"י עם השליחה ששלחה רבקה להחזיר את יעקב לארץ ישראל. לפי המדרש, יעקב ביקש להישאר בחו"ל ולא רצה לזוז מבית לבן, עד ששלחה לו רבקה שליחת עליה, שתחזירו לא"י.
הרמב"ן אינו מוצא נחת בפירוש זה, "כי רחוק הוא שתהיה הזקנה, השליח שתשלח אמו". וכי מכל שירותי השליחים, לא מצאה רבקה אלא מיניקת זקנה, באה בימים?
הרמב"ן מקצין את התמיהה, מתוך עמידה על מקומו של פסוק זה בין התיאורים הנשגבים של הקמת מזבח בבית אל: "לא ידעתי למה נכנס הפסוק הזה בין 'ויקרא למקום אל בית אל', ובין 'וירא אלהים אל יעקב עוד', והפסיק בעניין אחר שהיה בבת [=בזמן] אחר ובמקום אחר… ולמה הושם הכתוב הזה בתוך עניין אחד?"
בנסותו לתרץ קושיה גדולה זו, הוא נסמך על מדרש חז"ל: "והקרוב מה שאמרו רבותינו שירמוז למיתת רבקה, ולכן קרא שם המקום ההוא אלון בכות, כי אין בכי ואנקה על המינקת הזקנה שיקרא שם המקום עליו. אבל יעקב בכה והתאבל על אמו הצדקת אשר אהבתהו, ושלחה אותו שם ולא זכתה לראותו בשובו, ולכן נגלה אליו הא-להים וברך אותו לנחמו כאשר עשה ליצחק אביו אחרי מות אברהם".
אכן, פירוש זה, המסב את האבל מהמינקת לרבקה, אינו עולה בקנה אחד עם פשט הפסוקים. לפיכך, יש פרשנים המייחסים אותו למינקת עצמה.
הרמב"ן מתחבט בהמשך דבריו בזהותה המדויקת של המינקת ומוסיף: "ויתכן שאינה היא המינקת שנאמר בה (לעיל כד, נט) "וישלחו את רבקה אחותם ואת מיניקתה" אבל הייתה מינקת אחרת שנשארה בבית לבן ובתואל ועתה יביא אותה יעקב עמו לכלכל את שיבתה".
לפי פירוש זה, לא מדובר במינקת המפורסמת שנשלחה בשעתו עם רבקה ואליעזר עבד אברהם לארץ כנען אלא במינקת באה בימים, זקנה מופלגת (ולפי תרגום יונתן, מורה בפנסיה), בת חרן, שהיניקה בשעתו את רבקה עד שעזבה את בית אביה.
מאז עברו עשרות שנים. הקשר ניתק. המינקת נותרה בחרן. אך כשיעקב חוזר לארץ כנען אין הוא שוכח אותה. המינקת עשתה את שלה, והיא צריכה ללכת. לא לאבדון, חס וחלילה, אלא עם השבט כולו, לארץ הבחירה.
המסר הגדול שעולה מכאן: יעקב עושה חסד של אמת לא רק עם נכבדים ושועי עולם. הוא נותן דעתו לא רק לקבורת אשתו האהובה, רחל, אלא גם ל"אנשים השקופים", הרואים ואינם נראים. לאנשי ה"שוליים", לעובדי הקבלן, לאנשים שבדרך כלל "לא סופרים" אותם. השומר בכניסה, עובד הניקיון, מחלק התה ועובד התחזוקה.
וכמה יפה הוא פירושם של בעלי התוספות, המקשרים – ולו על דרך הדרש וההיקש – אלון דבורה זה, עם עץ התומר שתחתיו ישבה דבורה אחרת, דבורה הנביאה, בעת ששפטה את ישראל. ללמדנו שביושבו על מדין, צריך השופט ליתן דעתו לא רק ל"מהפכה החוקתית", ולשאת עיניו לא רק אל ה"הרים", אל העשירים ושועי העולם, אלא גם ל"מינקת", לאנשים הפשוטים שעשו את שלהם ביושר ובאמונה, וגם הם זכאים לשימת לב, ולכבוד הראוי להם. (וישלח תשע"ה)