בית ספר לחינוך

עולמו של המשפט העברי רווי במצוות, הנחיות ועצות טובות בענייני חינוך, המבליטות את מקומו הגדול והחשוב של תחום זה בחיים היהודיים.

דומה, שכמעט ואין נושא בשדה החינוך שאין לו התייחסות במקורות עשירים אלה: גיל החינוך הראוי, חינוך חובה, תחומי הלימוד, דרכי ההוראה, חינוך ציבורי וחינוך ביתי, מימון מערכת החינוך וקביעת שכר המורים, תנאי הלימוד (ובכלל זה מקורות המגבילים את מספרם המרבי של תלמידים בכיתה אחת, שקדמו באלפי שנים ל"מחאת הסרדינים" בבתי הספר דהאידנא), תנאי הכשירות של עובדי הוראה ודרך פיטוריהם, סוגיות של חינוך אליטיסטי ל"עשירים" ו"מיוחסים" בלבד לעומת חובת אינטגרציה בחינוך, ועוד כהנה וכהנה. חלק מן השפע הרב הזה ימצא המבקש בששת כרכי "מקורות לתולדות החינוך בישראל", שיסד הרב פרופ' שמחה אסף, ותיקן ושִכלל, במהדורה האחרונה שיצאה לאור בשנים האחרונות פרופ' שמואל גליק.

ביטוי למרכזיותה של חובת החינוך ניתן בפרשת "שמע" המופיעה בפרשתנו. "ושננתם לבניך". במסורת ישראל, היו שתי מילים אלה קוד לעולם שלם, של חינוך והוראה. כפי שפירשו חז"ל, תיבת "בניך" אינה מכוונת רק לבניו-ילדיו הביולוגיים של אדם, אלא גם לתלמידיו. ומכאן מודעא רבה לתורת החינוך: על המחנך להתייחס לכל תלמיד כאילו היה ילדו-שלו מכאן נגזרת חובתו ואחריותו כלפיו, על המסירות והנאמנות שכרוכים במילוי חובה זו, ללא תלות בשכר או גמול שהמורה מקבל בשל כך.

בהספדו על חמיו, הדגיש הרב פרופ' יצחק טברסקי, האדמו"ר מטאלנא, את ייחודו של "הרב", הגרי"ד סולוביצ'יק ע"ה, כמורה לרבים (בנוסחם העברי, הדברים התפרסמו בספר כמעיין המתגבר", בעריכתו המוקפדת של פרופ' כרמי הורוביץ).

למרות גאונותו בתורה, שליטתו בכל מרחבי המקורות היהודיים ובקיאותו בהגות הפילוסופית, כל ימיו התהדר "הרב" בהיותו 'מלמד'. ממש כאותם 'מלמדים' ב'חיידר' המזרח אירופאי או ה'כּוּתַאב' בארצות המזרח, שהדריכו את תלמידיהם בנתיבות התורה. פרופ' טברסקי מתאר את הזמן והמאמץ הרב שהקדיש "הרב" להכנת כל שיעור, משל הייתה זו הפעם הראשונה שלמד את הסוגייה או הורה שיעור, הגם שהחומר הנלמד היה ערוך ומוכן לפניו כמונח בקופסת ראשו זה כבר. בתורתו – כמו גם במעשיו – משוקעים הרבה יסודות חשובים לתורת החינוך היהודי.

בהקשר זה, העיר "הרב" את שימת הלב למדרשם המפתיע-משהו של חז"ל (קידושין ל, ע"א) על הפסוק שנזכר לעיל: "אל תיקרי 'ושננתם' אלא 'ושִלַשְתָם'! לעולם ישלש אדם שנותיו: שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד".

וכמאליה עולה השאלה: מה טעם הוציאו חז"ל את הפסוק מפשוטו, והמירו את חובת השינון המתמיד – "שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך" – בהוראה לגוון את תכני הלימוד ולהקיף את כולם – מקרא, משנה ותלמוד?

קושיה זו מתעצמת עוד יותר לנוכח פתיחת המאמר. על דרך הכלל, שיטת "אל תיקרי" מתייחסת לקריאה שונה של התיבה הכתובה במקרא, תיבה שאינה מנוקדת וניתנת להיקרא באופן אחר (כגון מאמר חז"ל הידוע, הנאמר מדי יום בסוף תפילת "אין כאלוקינו": 'וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך', אל תיקרי 'בניך' אלא 'בוניך').

כמחנך גדול ודגול, ראה כאן "הרב" רעיון גדול בהרבה מהדיוק הפונטי והסמנטי בכתובים. לדידו, חז"ל ביקשו ללמדנו שהציווי "ושננתם לבניך" מחייב תפיסה בהירה וגישה ישירה אל התורה כולה. לא הסתפקות במועט, באחד מחלקיה, אלא ראייה חובקת כל. "הרב" לא רק נאה דרש אלא גם נאה קיים. במשך עשרות רבות של שנים, הורה ולימד, יזם ופעל בשדה החינוך. למן הדאגה לחינוך פעוטות בבית הספר רמב"ם ('מיימונידס') שיסד בבוסטון ועד הכולל הגבוה לתורה שבראשו עמד בישיבת ר' יצחק אלחנן ('ישיבה אוניברסיטה').

אכן, כפי שהדגיש פרופ' טברסקי בהספדו עליו, "הרב" חזר ולימד ש"כדי שהתורה תעשיר ותהדהד, תקסים ותאתגר, תהיה גם רלוונטית וגם על-זמנית, עליה להיות מקיפה ומרווחת". על הרב-המלמד-המורה להעביר את ה'מסורה' לתלמידיו, "בלי היסוס, בלהט ובדייקנות, בקסם ובסמכותיות".

אתגר גדול זה ניצב לפתחו של כל הורה ומורה. הוא דורש הרבה עמל ויגיעה, אך שכרו רב, בהמשך ה'מסורה' ובהנחלת מורשת החינוך היהודית לדורות הבאים.

(ואתחנן תשפ"ב)