הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)
יש תפיסות חדשות שעלולות להנציח מצב שבו כולם מפסידים
חכמינו אמרו שבעקבתא דמשיחא תהיה מציאות של "אויבי איש אנשי ביתו" – אפילו באותה משפחה אנשים יהיו אויבים אחד של השני. מה יכול לגרום למצב כזה? יש משפחות בהן פורצים סכסוכים מרים סביב עניינים כספיים או אידיאולוגיים, אבל אלה מקרים חריגים, לא המציאות הרווחת. לאחרונה התחדשה לי תובנה בנושא. המציאות עליה מדובר היא כזו שבה קבוצות שונות רואות את עצמן כמצויות במלחמה נצחית ומהותית האחת מול השנייה. לא משנה מה קורה בפועל, אנשים תמיד יסתכלו על "הצד השני" כעל אויבים, יחשדו בכל אמירה או מעשה שלהם, ויחפשו תמיד מזימות ואיומים מאחורי כל חיוך.
וזוהי בדיוק המציאות שמקדמים זרמים תרבותיים מסוימים. התאוריות החברתיות מבית מדרשו של מרקס רואות את העולם כמחולק באופן מהותי למדכאים ומדוכאים. אולם, בעוד מרקס דיבר על מעמדות כמו פועלים ובעלי ההון, ממשיכי דרכו מיישמים את תפיסתו ביחס לקבוצות יותר מהותיות, כמו לבנים ושחורים ואף גברים ונשים. פמיניסטיות מסוימות תופסות את העולם כמלחמה מתמדת בין גברים לנשים, שבה הראשונים מנסים תמיד לדכא את האחרונות ולשלוט בהן. כל אמירה של גברים בנושא הקשור לנשים נתפסת על ידן אוטומטית כלא לגיטימית, כניסיון של "הפטריארכיה" לשמר את עליונותה ואת נחיתותן של הנשים. זה לא משנה מה נאמר בפועל; הקיצוניות שבהן שוללות את עצם זכותם של גברים להביע דעה בנושאים כמו לבוש, צניעות, אונס, הפלות וכן הלאה, וטוענות שרק לנשים יש זכות דיבור בנושאים אלה. בתפיסה הזו, זוגיות בין איש ואישה אינה אהבה רומנטית, אלא לכל היותר הסכם הפסקת אש זמני בין שני צדדים יריבים. את ההשלכות ההרסניות של תפיסה זו על התא המשפחתי לא קשה לתאר.
אפילו הורים וילדים כבר נתפסים כאויבים פוטנציאליים. כאילו לא די בפסיכולוגיה הפרוידיאנית, המאשימה את ההורים בכל ה"שריטות" של ילדיהם, נשמעים היום קולות המציגים את ההורים כעריצים שעלולים לדכא ו"להסליל" את הילד לכיוונים שאינם מתאימים לו – כמו למשל להחליט עבורו אם הוא בן או בת…
שיהיה ברור, התפיסות הללו לא נועדו להוביל לצדק או שוויון אלא להנציח מצב של מלחמה מתמדת שבו כולם מפסידים. חשוב למנוע מהן לחלחל לתוכנו, אם איננו רוצים שביתינו ייראה כמו זירת מלחמה.
(בלק תשפ"ב)
