יעקב ספוקויני
בחסדי ה', כמו במקרה של בלעם, שבא לקלל ונמצא מברך, גם גזרות אנטישמיות הפכו מדי פעם לברכות
"הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" [כג' ט']. מהי כוונת המלים 'לא יתחשב'? הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר' מסביר כי אין הכוונה שעם ישראל הוא שאינו מתחשב בגויים. להפך, הכוונה היא כי בעיני הגויים עם ישראל איננו נחשב ולכן הוא שוכן לבדו. הנצי"ב, שסבל מהתנכלות השלטונות ברוסיה לישיבה שבראשה עמד [וולוז'ין], כותב: "אינו נחשב [היהודי] בעיניהם כלל לאדם… וכדאיתא בסנהדרין [קד.] אני אמרתי וישכון ישראל בטח בדד… שלא יתערבו עם אומות העולם, אז יהיו 'בטח'".
בהמשך דבריו טוען הנצי"ב כי הרצון להידמות לאומות העולם עלול להוביל למה שהנביא הושע כותב "נִבְלַע יִשְׂרָאֵל עַתָּה הָיוּ בַגּוֹיִם כִּכְלִי אֵין חֵפֶץ בּו" [ח- ח].
ראיה פסימית זו תאמה את המציאות העגומה של עם ישראל בגלות. גזרות וחוקים נגד היהודים, במישרין או בעקיפין, היו לעניין שבשגרה. אלא שבחסדי ה', כמו במקרה של בלעם, שבא לקלל ונמצא מברך, גם גזרות אנטישמיות הפכו מדי פעם לברכות. כך קרה בשנת 1924 בפולין, שם גרו יותר משלושה מיליון יהודים. רבים מהם עסקו במסחר ובתעשייה זעירה. שר האוצר הפולני גראבסקי [לימים, ראש הממשלה] יזם שורה של חוקים, כמו: הטלת מס של 2.5% על כל עסקת מכר, במטרה לגבות מס נוסף מהסוחרים. בנוסף, הלאימה הממשלה שורה של מפעלים בהם עסקו יהודים רבים- בתעשיית הטבק, היין והגפרורים.
גזרות אלה הצטרפו להדרת היהודים מהמשרות הציבוריות ולגזירת ה'נומרוס קלאוזוס' – קבלת יהודים למוסדות להשכלה גבוהה לפי כוחם היחסי באוכלוסייה. כשגברה הביקורת הבינלאומית, טענו הפולנים: יש לנו מיליון יהודים מיותרים.
יהודים רבים, שפרנסתם נפגעה מחוקי גראבסקי, חיפשו מוצא. חלקם החליט להגר מפולין. המחשבה הראשונה הייתה להגר לארה"ב. אלא שדווקא בשנה זו הכריזה ארה"ב על הגבלת ההגירה אליה. כך נולד רעיון העלייה לארץ. בין השנים 1924 – 1928, הגיעו לארץ כ- 80 אלף יהודים, רובם מפולין. עלייה זו כונתה 'העלייה ההמונית', שכן הייתה הגדולה ביותר עד אז. עליה זו הגיעה ממש בזמן והצילה את היישוב היהודי מקיפאון.
עולים אלה הותירו את רישומם על הארץ המתפתחת באופן ניכר. רובם המכריע התיישב בערים ובמיוחד בתל אביב. אוכלוסיית ת"א הוכפלה מ- 21,000 נפש בשנת 1924, ל-42,000 ב- 1926. בבת אחת צמחו בתל אביב חיי מסחר מפותחים. כך למשל נפתחו לא מעט קיוסקים. 'קיוסק'- חנות פינתית בפולנית. בקיוסק מכרו 'גזוז' – סודה ["מים קופצים" קראו להם אז] בתוספת תרכיז מתוק. אגב, זה היה המשקה הלאומי עד להופעת ה'בירה השחורה' של 'נשר' בשנות ה-30.
בין הבאים לתל אביב היו גם משפחת אלתרמן ובנם נתן, וכן המשורר הלאומי ח.נ. ביאליק. ביאליק יסד בתל אביב את חבורת 'עונג שבת' – מסורת של מפגשים בשבת אחר הצהריים בהם ניתנו הרצאות בנושאי יהדות, היסטוריה, תנ"ך והגות עברית. מאוחר יותר הצטרפו משוררים וסופרים אחרים.
ענף הבנייה זכה לעדנה ותנופה. בניינים בסגנון 'באוהאוס' נבנו במספרים גדולים. רק אז, בשנת 1926, הבינו פרנסי העיר כי לא עיירה קטנה תצמח על החולות, כי אם עיר גדולה. הם פנו לאדריכל הסקוטי פ. גדס והוא הגיש תוכנית מתאר לעיר העברית הראשונה.
לא רק ת"א התפתחה, גם חיפה וירושלים קלטו אלפי סוחרים. אלא שתל אביב התפתחה כבירה הלא רשמית של היישוב היהודי. המשורר אורי צבי גרינברג, היה תחילה יחד עם חבריו בת"א, אך עד מהרה עזב ועבר לירושלים. הוא התעצב על מרכזיותה של ת"א וכתב "התחת ירושלים, תל אביב?" וכן רמז על כך בשירו 'אמת אחת ולא שתיים'- "ואנוכי אומר: אמת אחת ולא שתים. / כשמש אחת וכשם שאין שתי ירושלים".
אבל העיקר היה בניין הארץ. הזינוק בהתפתחות היישוב היה כה משמעותי, עד שהערבים חששו כי בקצב הזה יאבדו בתוך שנים ספורות את הרוב באוכלוסייה. זו הייתה הסיבה המרכזית לפרוץ הפרעות בתרפ"ט. הפרעות גרמו להפסקה זמנית בלבד בעלייה. קצב העלייה התחדש בתחילת שנות השלושים. התקיימה נבואתו של זכריה "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם קְלָלָה בַּגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה וּבֵית יִשְׂרָאֵל כֵּן אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם בְּרָכָה אַל תִּירָאוּ תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם" [ח' יג]. הקללה שהתחלפה לברכה אצל בלעם, התגשמה בתקופה זו. "חוקי גראבסקי" הפכו ל"עליית גראבסקי", כפי שמכונה העלייה הרביעית.
Yaakovspok1@gmail.com
(בלק תשפ"ג)
