מגבלותיו של האדם

"וַיִּפְתַּח  ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים". פסוק זה הוא ללא ספק שיאו של סיפור בלעם-האתון והמלאך, עד אשר חז"ל קבעו, שפי האתון הוא אחד מעשרה הדברים המופלאים שנבראו בערב שבת בין השמשות. אולם, מה היה הצורך בנס הזה, וכי לא היה ניתן לעצור את בלעם ללא פתיחת פיה של האתון?

יתכן ובעקבות שאלה זו שד"ל  בפירושו על הפרשה המעיט מגודל הנס: "האתון דיברה אם לא? לא ייבצר מהא-ל לעשות שתדבר, אבל לא היה אפשר שלא יחרד בלעם ושני נעריו חרדה גדולה עד מוות, ולא היה אפשר שיהיה בו כוח להשיב לה דבר, על כן ייתכן שלא דיברה כדיבור של בני אדם, כי 'ותדבר' אין כתוב כאן, אבל השמיעה בפיה קול יללה שהיה מובן ממנו: כי התעללת בי וכו', והיא חזרה וצעקה כאילו תאמר: הלא אני אתנך וכו', אז נכמרו רחמיו עליה… הנה אמת, כי ה' פתח את פי האתון, כי נערה באופן משונה מעט ממנהגה, אך לא היה הנס כל כך, עד שייבהל בלעם".

פרשנות אחרת סבורה, שפרשת האתון היא מחזה נבואה וכך כותב הרמב"ם במורה נבוכים (ב,מב): "כל מקום שנזכר ראיית מלאך או דיבורו שאין זה אלא במראה הנבואה או בחלום, בין שפורש הדבר ובין שלא פורש… וכך פרשת בלעם כולה בדרך ודברי האתון כל זה במראה הנבואה, כיון שנתבאר בסוף דבר מלאך ה' אליו".

לעומתם, הרמב"ן סבור שפתיחת הפה של האתון היא נס, שבאמצעותו הועבר מסר חד לבלעם (כג,כג): "וטעם הנס הזה … להודיעו כי השם פותח פי הנאלמים, וכל שכן שיאלם ברצונו פי המדברים". לאמור, מטרתו של הנס היה לעצור את שליחות בלעם ולהזהירו מהכישלון הצפוי, שכן הקב"ה יכול להשתיקו או להכניס לפיו מילים אחרות בדיוק כמו שהאתון יכולה לדבר בלשון בני אדם. לדבריו, המסר מפרשת האתון, שאין בידי בשר ודם, חכם ככל שיהיה, להתנגד ועל אחת כמה וכמה להכניע את הקב"ה.

האדם יכול לנצל את כוחות הטבע לשם סיפוק צרכיו היומיומיים, אבל אין להעלות על הדעת, כמו שהיה מקובל על ידי ההשקפה האלילית, שניתן להכניע את ה' באמצעות כלים מאגיים. פרשת האתון מלמדת שכל פעולותיו של האדם מותנות בחסדיו של הקב"ה שנותן לנו את הכח לעשות את החיל הזה.

(בלק תשפ"ב)