השיעור של משה נוסבאום

 

יש בעולם הזה דברים חשובים יותר מאשר מהירות והספק. דברים שקשורים לניסיון ולוותק, לרגש ובעיקר לאנושיות

לפני שנה היה לי תלמיד שהיה מתקשה בדיבור. הוא היה נער מדהים שהשפריץ כוח רצון אבל לפעמים כשרצה לענות על תשובה ונתקע, היו כמה חברים שלא הצליחו להתאפק ושיחררו איזה גיחוך חבוי.

פעם אחת הוא הגיע אליי עם דמעות וסיפר לי שהוא היה צריך להגיע לרופא באחד היישובים הסמוכים לשוהם והמילים פשוט לא יצאו לו. הוא התחיל לשאול את האדם שמולו: "סליחה, איפה המרפאה נמצאת?", רק שהמילים 'המרפאה נמצאת' פשוט לא יצאו לו מהפה, נתקעו ותפסו לו את הפה בכוח, ממאנות לשחרר.

הוא סיפר לי שהוא חווה אז את אחד מהרגעים המשפילים של החיים שלו.

האדם שהוא פנה אליו, בחור צעיר שבדיוק גם הגיע למרפאה עם אישה וילד הסתכל עליו כמו על איזה יצור ממאדים, ואחרי שתי שניות פשוט המשיך הלאה כאילו שהתלמיד שלי אוויר.

"תגיד", אמר לי בקול שבור: "הם באמת לא מסוגלים לחכות כמה רגעים? הכול כל כך בוער להם? מה זה השטויות האלו? הם חושבים שאני נהנה מזה? שאני עושה להם דווקא?"

אתמול בערב נתקלתי בהודעה של משה נוסבאום, כתב המשטרה של חדשות 12, כפי שפורסמה על ידי רן בוקר:

"אני מניח שבעת האחרונה חלק מכם נשאל מה קרה לי ולמה אני מדבר לאט. אפילו אותי שאלו. לפיכך אני מוצא לנכון לשתף אתכם בהערכה המסתמנת בתום שורה של בדיקות ופגישות עם רופאים מומחים. על פי הערכה זאת, אני בשלבים ראשונים של ALS – מחלת ניוון שרירים חשוכת מרפא. כן, זה לא נעים, משפחתי ואני מודעים להשלכות ונערכים בהתאם. לא, אין צורך למהר להיפרד, לנחם או להספיד אותי. אני עדיין חי ובועט – אולי קצת יותר לאט… נכון לעכשיו, בכוונתי להמשיך לעבוד, אם כי מטבע הדברים אני מוריד הילוך (ממילא מספר השוטרים הולך ופוחת ולכן גם מספר הדיווחים יורד בהתאמה).

"כדי לא ל׳תקוע׳ את המהדורות, אופיע פחות מול מצלמה, אך עדיין אמשיך לכסות את התחום ובעת הצורך – ולא יעזור לסודרי ולהלפגוט (עורכי המהדורה) כלום – אשב באולפן ואוציא להם את הנשמה… כך גם בתוכניות אחה"צ, ההחלטה על המשך העבודה התקבלה בעצה אחת עם אבי וייס (מנכ״ל חברת החדשות)".

וחשבתי על תלמיד שלי שמתקשה בדיבור ועל איך שהחיים שלו היו נראים כל כך הרבה יותר טוב אם היו לנו בעולם יותר אנשים כמו מנכ"ל חברת החדשות אבי וייס שלמרות מצבו של נוסבאום והדיבור האיטי שלו, שלא תמיד מיישר קו עם הקריטריונים המהירים והמחמירים של הרייטינג, בכל זאת החליט להשאיר אותו במהדורת החדשות כאמירה חד משמעית: יש בעולם הזה דברים חשובים יותר מאשר מהירות והספק. דברים שקשורים לניסיון ולוותק, לרגש ובעיקר לאנושיות.

אז כל הבריאות למשה נוסבאום ותודה על השיתוף הזה, שנותן תקווה לאנשים נהדרים וכבדי דיבור שחיים בתוכנו, שגם להם יש מקום בעולם הזה. גם בפריים טיים.

דיבור מהיר זה חשוב והכרחי. אבל להיות בני אדם זה חשוב והכרחי אף יותר.

***

השבוע חבר שלי התקשר אליי פגוע כולו ואמר לי:

"שתדע שאין דבר גרוע יותר מהורים כפויי טובה! שנה שלמה נתתי את הנשמה לילד שלהם ובסוף השנה הם פשוט לא אמרו לי כלום. שום תודה".

ניסיתי להרגיע אותו. להגיד לו שידון לכף זכות. שזה בטח לא מתוך כוונות רעות אבל הוא היה כל כך נסער והמשיך לדבר על אוטומט: "ואחר כך, אנחנו עוד באים בטענות על זה שגדלים לנו כאן ילדים אימפוטנטים רגשית שלא מסוגלים להביע את עצמם! איך הם יביעו את עצמם עם הורים כאלו שלא מוצאים לנכון להגיד תודה? שאין להם הכרת הטוב? שאפילו לשלוח וואטסאפ אחד גדול עליהם?".

סיימנו את השיחה בתחושה קשה. כבר הרבה זמן לא זכור לי ששמעתי אותו נסער כל כך. חשבתי שהוא, כמחנך של כיתה ט', עבר כבר משהו בחיים ויידע איך להכיל את האירוע, אבל זה פשוט כאב לו מדי.

למחרת התקשר אליי שוב ואמר לי: "אחי, אתה לא מבין. יצאתי כזה אהבל. ההורים האלו? אז מסתבר שהם שלחו לי חבילת שוקולד שהייתה אמורה להגיע אליי אתמול. בגלל שהייתה להם בעיה עם השליח הם התקשרו לבית שלנו, רק שהילדה הקטנה שלי ענתה לטלפון ולא הבינה מי הם ומה הם רוצים. עכשיו הגיע השליח עם פתק מרגש מהם".

"אדרבה,

תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם…", ר' אלימלך מליז'נסק.

 (בלק תשפ"ב)