לשים לב לילדים – גם כשהם שקטים

"אני קוראת מכאן לכל ההורים לגלות אחריות ולא להניח שאם אין חדשות אז המצב טוב… ש-'נו ניוז' = 'גוד ניוז'"

מתחילת השנה סימנתי אותו כאתגר שלי: תלמיד עם נשמה גדולה, חכם, סקרן, אבל מה – לא מוכן שיתקרבו אליו. הרגשתי כמו משה רבינו והארץ המובטחת: אי אפשר באמת לגעת בו. להגיע אליו. הוא נשאר מחוץ לתחום.

וכמה ניסיתי, א-לוהים עדי. לדבר. לדובב. לעגל פה, להעלים שם. אבל כלום. קרחון. אבן. החומה הסינית.

אומרים שזרעים עפים ברוח והמאמצים בסוף יצליחו. אז אומרים. לכל כלל יש יוצא מן הכלל. וכנראה שהוא היה היוצא מן הכלל הזה…

אצלו זה לא דגדג בכלל. והשנה התקדמה. ואני תוהה כבר ביני לבין עצמי אולי כדאי לוותר. מה לעשות, אי אפשר בחינוך להשיג הכול. הוא מהבלתי מושגים.

ואז הגיע היום, הפעם האחרונה שאני רואה אותו. רגע לפני שהתיישבתי איתו לחלק לו תעודה, הוא ניגש אליי לחוץ ושאל אותי: "המורה, יש לך עיפרון או עט?", ואני לא יודע למה הוא כל כך לחוץ… והוא בשלו: "המורה, אני חייב למצוא לי עיפרון או עט", ואני רוצה לעזור לו ולא מצליח להבין מה כל כך בוער לו עכשיו, רגע לפני חלוקת התעודות עיפרון או עט, עד שהוא נעלם, ואז חזר עם חיוך מסתורי. ואני יושב איתו על התעודה שלו, ובסוף הוא שולף לי מכתב תודה מקסים, שריגש אותי כל כך עד שנשארתי בלי מילים ועם שיעור אחד לחיים עד כמה נכון המשפט: אין ייאוש בעולם כלל. גם בחינוך. בעיקר בחינוך.

***

צריכת החדשות האובססיבית שלנו הרגילה אותנו שאין חדשות- משמע המצב טוב. אחרת, היינו כבר שומעים על אסונות בדיווחים מתפרצים שהיו שוטפים לנו את המסך והרדיו. אולם, יש פעמים בחינוך שהנחת היסוד הזו היא יותר מהרסנית: זה שהילד שלכם שקט, זה לא אומר שהוא לא מסתיר לבה רותחת ששוצפת וקוצפת ומאיימת על השקט הנפשי שלו.

את המייל הבא קיבלתי ממישהי שלא הכרתי, בשם מוריה, ויותר ממומלץ לכם, ההורים, לקרוא אותו לאט ולהבין את ההשלכות שלו על העולם היומיומי של הילדים שלכם:

"אני כותבת את הדברים הבאים בשביל להזהיר את ההורים שבטוחים שלהם זה לא יקרה.

יש לנו ילדה מקסימה שלומדת בכיתה ז'. מתחילת החופש בעלי ואני שמנו לב למשהו מטריד: היא בקושי נגעה בנייד שלה. שום צלצולים. שום תנועה של חברות לבית.

ביום שישי לפני שבת קיבלתי שיחת טלפון מחברה שלי שהיא גם אמא של אחת מהחברות של הילדה שלי.

היא אמרה לי שבנוהל, היא נכנסת אחת לחודש למכשיר של הבת שלה בכדי לעבור עליו ולראות שהכול תקין. שאין איזה משהו חריג. בין היתר היא גם נכנסת לקבוצת הווטסאפ של השכבה. היא התחילה לגלול לאחור עד שהגיעה ליום של סיום הלימודים בחטיבה, אז היא גילתה שמנהלת הקבוצה הסירה את הבת שלנו מהקבוצה. ככה. היא חיכתה שהלימודים יסתיימו ולמורה כבר לא תהיה השפעה עליה, ופשוט הסירה אותה.

מחוץ לקבוצה הבת שלנו נשארה מנותקת לגמרי ואין לה שום אפשרות לקבל מידע. אולם, מה שיותר הטריד אותנו היה- איפה היו שאר התלמידים? איך זה שאף אחת לא עשתה כלום או אמרה לבת שלנו?

קראנו לבת שלנו לשיחה ושאלנו אותה אם היא מודעת לכך שהסירו אותה מהקבוצה והיא אמרה שיותר מחמש בנות התקשרו אליה ואמרו לה את זה. הן אמרו לה שהן גם ניסו ועדיין מנסות לגרום למנהלת הקבוצה להחזיר אותה בגלל שזה לא יפה… הבת שלנו אמרה לנו שהיא בסדר עם זה ושהיא לא רצתה להטריד אותנו בדברים האלו ולכן העדיפה לא לספר לנו. אמרנו לה שאם מישהו מסיר אותה מהקבוצה זה כמו חרם וזה דבר ענק ושלא נעבור על כך לסדר היום. דיברתי עם האמא של מנהלת הקבוצה שהייתה בהלם מוחלט: היא לא האמינה שהבת שלה מסוגלת לעשות דבר כזה…

כעבור חצי שעה האמא והבת היו בבית שלנו להתנצלות. בנוסף, הבת שלה, פרסמה הודעת התנצלות בקבוצת הווטסאפ אחרי שהיא החזירה את הבת שלנו לקבוצה.

אני קוראת מכאן לכל ההורים לגלות אחריות ולא להניח שאם אין חדשות אז המצב טוב… ש-נו ניוז = גוד ניוז…

אנחנו חייבים להיות ערניים תמיד. לפעמים הילדים היקרים שלנו בכלל לא מודעים לכך שהם עוברים חרם. ואם אתם כבר יודעים מי אחראי לפשע הזה, אל תשמרו בבטן ואל תהססו לפנות אליו ישירות. בסך הכול ועל פי רוב מדובר על אנשים טובים: דברו. תסבירו. תשאלו. מקסימום תצליחו…

בתקווה לחופש בטוח ומהנה לכולם. מוריה".

(פנחס תשפ"ב)