אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)מי שהיה לאחרונה בהופעה של עמיר בניון, בוודאי הבחין בכך שהוא בחר לפתוח את ההופעה באחד מהשירים האלמותיים ביותר שלו: 'שמחות קטנות'.
השיר, שכתב והלחין מיכה שטרית, נכתב על נערה בשם דסי (הדסה אסתר) רבינוביץ' מאפרת. הסיפור של דסי זכור לציבור בעיקר במאבקה במערכת הבריאות הציבורית, שנבע מהחלטתו השגויה של הרופא שטיפל בה. הוא הורה לאנשי מחלקתו לא לתת לה טיפול תומך במחלקה אותה ניהל בבית החולים הדסה בלא אישורו, זאת בשל העובדה שרבינוביץ' החליטה להיות מטופלת אצל רופא אחר, בבית החולים רמב"ם. בעקבות הפרסום, הוקמה על ידי משרד הבריאות ועדה שבדקה את התלונה והחליטה להגיש נגד הפרופ' באשמת "רשלנות והתנהגות שאינה הולמת רופא". מכאן הפכה רבינוביץ' לסמל לזכותו של החולה לטיפול הגון, ולקבלת "דעה שנייה" במסגרת ההליך הרפואי (ויקיפדיה).
יום אחד הגיעו צעירות למיטתה של דסי כדי לשמח אותה, אולם לאחר כמה זמן היא ביקשה מהן ללכת ולשמח את שאר האנשים במחלקה. לאחר ששימחו כמצוותה את שאר החולים, שאלו את דסי למה זה היה חשוב לה. היא לא ידעה לענות להן באותו רגע, אולם לאחר מכן הקליטה את ההודעה הקולית הבאה:
עיגולי השמחה
"לכל אדם יש עיגול בלב, עיגול שמחה. לפעמים העיגול קטן אך הוא יכול לגדול, לגדול ולגדול… כאשר עיגול השמחה גדול, הוא שולח עיגולים קטנים למקומות נסתרים בגוף, מקומות שלפעמים כואבים. ככל שיש יותר עיגולים קטנים, פחות מקומות כואבים.
יש אנשים שעיגול השמחה שלהם קטן. ולנו יש תפקיד, לעזור לו לגדול. ודאי אתם שואלים 'איך?' כל אחד מאיתנו חושב על דרך. אפשר להביא לו סוכרייה, לתת לו פרח, לשיר לו שיר, לצייר לו ציור, או אפילו לומר לו 'בוקר טוב, מה שלומך היום?'. והכי חשוב זה לעשות זאת בכיף, בשמחה, מכל הלב.
דסי" (בהשראת המייל של הלה אשר, 'אשת הסוד של הבכירים')
***
בשבת הקודמת קראתי בעלון של הרב שניאור אשכנזי סיפור שמביא הרב שמואל רסקין על אודות רבי דב בער, בנו של בעל התניא והרבי האמצעי, שיום אחד קרא אליו את האברך רבי אייזיק עפשטיין ושאל אותו: "מדוע אינך מתעסק בהדרכת חסידים?". ענה לו רבי אייזיק: "אין לי רגע של מנוחה לעצמי, שאעסוק בזולתי?" השיב לו: " אייזיק, אייזיק. מדוע אינך לומד ממני? כאשר אני רואה שאני כבר לגמרי אבוד, משתדל אני לפחות לזולתי!".
לפעמים החמצן והכנפיים מגיעים בכלל מהתלמידים שלנו, כמו שקרה לי ביום שני בשבוע האחרון. נושא מסוים העציב אותי לכמה דקות, והרגשתי איך אני מתרוקן, ואז ניגש אליי נער אחד, תלמיד כיתה ז', ואמר לי: "שתדע שהדבר תורה שאמרת לנו בבוקר לפני התפילה על אברהם וה'לך לך'… שכל אחד צריך ללכת לפי הקול הפנימי שלו ולא להיסחף כמו דגי טונה בקופסת שימורים אחרי הלחץ החברתי, מאוד עזר לי. היה לי ניסיון כזה בכיתה עם החברים, ובזכות דבר התורה שלך אני מרגיש שבחרתי בהחלטה הנכונה! תודה רבה על זה!".
חייכתי בנימוס אבל בלב שלי חשבתי: איזה מלך! אם רק היית יודע כמה חיים ואנרגיה נתת לי עכשיו…
וחשבתי כמה טוב יעשו ההורים, אם יתלו מעל המיטה של הילדים שלהם את 'עיגולי השמחה' של דסי. כך נוכל לכונן כאן חברה אנושית וכל כך טובה יותר. דווקא עכשיו, עם כל הקיטוב והמריבות. פשוט לתת לעיגולי השמחה לגדול. בכיף. בשמחה. מכל הלב.
יהי זכרה של דסי רבינוביץ' ברוך.
