אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)במוצ"ש תפס אותי חבר טוב שמחנך כיתות ז', ואמר לי שיש לו משהו שייתכן שיעניין אותי בשביל הטור שלי ל'שבתון':
"יש לי תלמיד שגר בשכונת רחביה בירושלים וחגג בר מצווה. התלמיד הזה הוא בין הראשונים לערוך בר מצווה בשכבה. המשפחה שלו מבוססת היטב, לכן כל הכיתה ציפתה להזמנה לבר מצווה שלו, כי כולם כבר מכירים את הסוד הכי גלוי וידוע:
ככל הנראה המשפחה שלו תשקיע הרבה משאבים בבר מצווה הזו ותפנק את החבר'ה כמו שצריך. אלא שלתדהמת כולם, ולאכזבת חלק מהחברים, התלמיד הזה ערך את מסיבת בר המצווה לחברים שלו באולם בית כנסת – אירוע הרבה יותר צנוע וקטן ממה שחשבו שהוא יעשה".
"כשהגעתי לאולם וראיתי את הפשטות", ממשיך לתאר חבר שלי, "הרגשתי שאני חייב לגשת לאבא של תלמיד שלי. רציתי להגיד לו שזה כל כך ראוי בעיניי שהוא ורעייתו החליטו לערוך אירוע צנוע, בגלל שיש אחריהם עוד תלמידים, ומן הסתם לא כולם מסוגלים לעמוד ברף שהם יכלו להציב אילו היו מקיימים אירוע יוקרתי, כמו שכולם ציפו שיעשו בהתאם ליכולות הפיננסיות שלהם".
"אבא שלו הסתכל עליי וענה לי: האמת שלא כל כך חשבנו על זה. הסיבה שעשינו משהו צנוע היא כי הבן שלנו אמר לנו שכל עוד יש חטופים שסובלים במנהרות חמאס, הוא מרגיש שהוא פשוט לא מסוגל לעשות משהו מפואר מדי. זה נראה לו כל כך הזוי ולא שייך".
"אתה קולט?" התלהב חבר שלי, "נער בכיתה ז' עם מודעות כל כך אצילית… איפה יש עוד דברים כאלו?". בכנות, מאז השיחה איתו אני חושב על התלמיד הזה שלו, שבמעשה אחד הציב לכולנו, לכל המבוגרים שמסביבו, מראה נוקבת ששואלת ומטיחה בנו: "ומה איתכם? מה אתם עושים בשביל החטופים?".
"ארגנו בר מצווה צנועה כי הבן שלנו אמר שכל עוד יש חטופים במנהרות חמאס, הוא מרגיש שהוא לא מסוגל לעשות משהו מפואר"
***
בסוף התפילה בנחלים, ניגש אליי נער שאינני מכיר ושאל אותי אם הוא יוכל לשאול אותי שאלה אחת שמפריעה לו: "למה אנחנו אומרים שהעולם שתק בשואה ושזה מאוד מפריע לנו, למרות שהיהודים לא היו אחים שלו, אם אנחנו שותקים כשאחים שלנו נמקים במנהרות חמאס?".
הסתכלתי עליו, ובמשך כמה שניות חיפשתי תשובה, עד שהחלטתי שמגיעה לנער הזה מענה אמיתי יותר מעוד חרטוט מלא בביטחון. לא יודע מה איתכם, אבל מעבר לאמירת כמה פרקי תהילים אני לא באמת עושה משהו למען האחים שלי שם, במנהרות – לא הלכתי לחסום את איילון (לא נכנס עכשיו לסוגיה אם זה בכלל מוסרי או לא לעכב נהגים אחרים); לא זכור לי ששיניתי ממנהגיי לאות סולידריות חברתית ;והאמת, כל האכפתיות שלי לגבי מצבם של החטופים נעה באה לידי ביטוי בהחלפת תמונת הפרופיל בפייסבוק לילדי משפחת ביבס, תפילה עליהם שלוש פעמים ביום, וכאמור כמה מלמולי תהילים. משהו מעבר לזה? אני ממש-ממש רוצה ומתפלל שירדן ואריאל ביבס יחזרו עם יתר החטופים, אבל פרט לזה אני עסוק ביום-יום השוטף, למי יש זמן בכלל להתעסק עם מנהרות וחטופים?
חשבתי על יום העצמאות שעבר ועל הסטייקים ועל הניסים ועל האש, והכל התערבב לי ביחד כי הרבה מעבר לעניין הפוליטי והצבאי של עד הניצחון המוחלט או שחרור החטופים, יש כאן את העניין הכל כך פשוט וכואב של טבע האדם והשכחה והסיפור שכולנו מנסים להכחיש ולהדחיק ביום-יום. הסיפור שלוחש לנו שבנסיבות אחרות, החטופים האלו היו יכולים להיות גם אנחנו, ואז בתוך הגיהינום של מנהרות חמאס עם ריח הטחב, היינו חושבים כל הזמן:
מעניין אם האנשים שם למעלה עוד זוכרים אותנו? היינו מנחמים את עצמנו וחושבים שבטח שכן. הם חייבים לזכור. אנחנו אחים שלהם. אנחנו יהודים. יהודים זוכרים.
ואם הם לא יזכרו, אז מי כן?
