שיח הצניעות – מה נכון?

השיח הציבורי על עקרונות הצניעות והיחסים ש'בינו לבינה' ביהדות, אינו יורד מסדר היום הציבורי והתקשורתי. לרוב הוא מועלה מתוך הגישה הפוסט מודרנית שמנסה להציג אותם כעקרונות חשוכים מן העבר, שאינם מתאימים לעידן החדש. אין היא מנסה להציג תמונה נאמנה ומאוזנת, אלא בעיקר ניגוח והַגְחָכָה. מבחינתה מדובר בשרידים של עולם פטריארכלי, מנצל, שנועדו לשמר את השליטה של גברים בנשים, בהם הם רואים את הסיבה לאי השגת השוויון המיוחל לנשים, בחברה ובצבא. ויש שאף מרחיקים לטעון בצורה מופרכת, שדווקא הם גורמים לריבוי פגיעות מיניות. הטענות הללו ממסכות בעשן סמיך את התהיות המתבקשות: האם הרוח של העידן החדש אכן מיטיבה עם הנשים וכבודן?! האם הוא משפר את האינטימיות והזוגיות?! האם הוא מחזק את המשפחתיות?!

מנגד, ניצבים המאמינים בעקרונות הצניעות, חיים על פי הלכותיהם, וטוב להם. עקרונות שהם מסימני ההיכר המיוחדים של עם ישראל לאורך כל הדורות. בפרשתנו מזהה אותם בלעם כשצפה על מחנה ישראל מראש הפעור. הוא הבחין בסידור החריג של מחנה ישראל;  במקום שכל פתחי האהלים יופנו פנימה, למרכז המאהל: "ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה שלא יציץ לתוך אהל חבירו" (רש"י במדבר כד ב). ועל כן ברכם: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" (שם). "בלק שאל: איך אתה רואה את העם מראש הפעור, מה יחסו לצניעות ולמוסריות של המינים? וכו'. התשובה היתה: "מה – טובו": לא "מה יפו" אלא "מה – טובו"; "בתיך" מתאימים לחזון המוסר ולטובה האמיתית של אומה, וכו'. כל בית וכו', מעביר אל הדור הבא את ברכת השלום הגופני, הרוחני והמוסרי. וכו'. את נועם הרוחניות העדינה והאצילה עם האומץ וכח העמידה" (רש"ר הירש שם). מיני אז אלפי שנים ההקפדה על עקרונות הצניעות שמרה על קיומה של היהדות.

לאחרונה, במסגרת קידום הנושא, אף ביקשו נשים, שחלקן אינן דתיות, להראות את היופי והרלוונטיות שבשמירה על הלכות טהרת המשפחה, הטבילה במקווה והנידה. הן העידו על הרגשתן שהלכות הצניעות מכבדות את נשיותן, מעצימות אותן ומחזקות את הזוגיות.

אי אפשר לנתק מהשיח הזה גם את סוגיית שילוב הלוחמות בצה"ל. בין מי שרוצה לשלב חיילות ביחידות החי"ר, השריון והיחידות המיוחדות, תוך התעלמות מוחלטת מכך שמהלך שכזה לא יאפשר לחיילים דתיים לשרת בהן עפ"י ההלכה, ועלול לגרום לצה"ל להפוך להיות 'צבא של שבטים', והתעלמות מהשוני הפיזיולוגי הטבעי שבין גברים לנשים. אל מול האתגרים הפיזיולוגיים העצימים הנדרשים ביחידות אלה רמת הסיכון לנזקים בריאותיים לחיילות הוא גדול מאד, כמו גם ההתעלמות מההשפעה של מהלך שכזה על הלכידות החברתית האינטימית שנדרשת ליחידות מבצעיות לוחמות, במיוחד במצבי קיצון מבצעיים מתמשכים.

שיח הצניעות מורכב מיסודו. יש סתירה מובנית בין שיח ציבורי פומבי לבין 'צניעות', שהעיסוק בה צריך להיות בצניעות. אולם, נדמה שבעת הזאת – אין ברירה.

בזמן שהשיח הזה נעשה בפומבי יש להדגיש שליחס לצניעות בהלכה היהודית ישנן שתי זוויות מבט: א. 'צניעות פונקציונאלית' – כמערכת כללי התנהגות של איפוק, כיבוש היצר ודחיית סיפוקים, וקביעת מרווחי בטיחות שבין המינים כדי לא להיתאתגר, בבחינת: "אין אפוטרופוס לעריות" (תוספתא כתובות א ט). זוהי זווית מבט הרואה את כללי הצניעות כסוג של התמודדות עם החולשות האנושיות (שאין טעם להתכחש לקיומן). מכך נגזרים כללי התנהגות בין המינים בחברה, במגע, בלבוש, ובאיסור יחוד.

ב. ה'צניעות כאידיאל' – כרמה גבוהה של התייחסות לעקרונות הצניעות, מתוך גישה פוזיטיבית ולא מגננתית. שיקוף של הערך שההלכה רואה בעיצוב יחס מכבד ואצילי ל'צלם האלקים' שבאדם, ולסגולותיו ולקשר המקודש בין איש לאשה. מכך שרק במסגרתו מתאפשר הדבר הנאצל והקדוש ביותר שהאדם יכול להעניק, יצירת חיים חדשים והולדה. על כן היא מציבה סטנדרטים גבוהים של קדושה, אצילות, עדינות וכבוד מירבי ביחסים שבין המינים. ומכאן נובעים כללי התנהגות מכבדים שבאים לידי ביטוי דווקא מתוך 'יצירת מרחק מרחק מכבד'. מרחק שאינו 'הדרה' אלא 'האדרה'. בדומה ליצירת 'מרחק מכבד' מאנשים רמי מעלה בעלי תפקיד ייצוגי שהמרחק מהם מכבדם, או למקומות בעלי ערך גבוה שאין נוהגים בהם קלות ראש. מכך גם נגזרת עליית סף הרגישות, והקניית משמעות לניואנסים עדינים ביחסים שבין המינים ולמשמעותם.

(בלק תשפ"ב)