הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)
מה גורם לכך שבימי השגרה יש ש'מתנכרים' ושוכחים את אחוות האחים, כלפי בני עמם מכל המגזרים?! ומדוע נדרשות, חלילה, צרות משותפות כדי להרגיש ש'אחים אנחנו'?!
ציבור גדול הזדעזע למשמע דברים של אישה שהטיחה בבנות החרדיות בגן השעשועים "יש לכן את העיר שלכן. אתן לא קשורות בשום אופן וצורה. אנחנו עמים שונים. זה מקום שלנו, אל תבואו אלינו". נדמה שמה שזעזע יותר מכל זו האמירה המנוכרת: "אנחנו עמים שונים"…
כשנשמעו הדברים עלו לנגד עיניי התמונות מימי מבצע 'צוק איתן', כשהגענו לבקר את תלמידינו בני הישיבה, חיילי חטיבת גולני ושריון, ביציאתם מעזה להפוגה קצרה, לשטחי הכינוס שבכניסה לקיבוץ נחל עוז. קולות הנפץ, המסוקים והמלחמה שנשמעו באופק התקהו למראה המדהים של האנשים הרבים שהגיעו לשם מכל קצוות הארץ, מקרית שמונה, מצפון תל אביב מחיפה ועוד, להעניק חיבוק לחיילים, במוצרי היגיינה, באוכל טעים, לבנים חדשים ועוד. חלקם נכנסו עם מכוניות יוקרה לתוך אבק ה'פודרה' שבשטח שנגרס בזחלי הטנקים והנגמשים. בדרך לשם ראינו בצידי הדרכים דוכנים, ומתחם שלם שהוקם למען תושבי הדרום ללא הבדל. הייתה באוויר תחושה מרוממת של אחווה וסולידריות לאומית, של הזדהות שבאה מכל קצוות הקשת הפוליטית. של שותפות לצרה, בשעה שאנו מוקפים באויבים משותפים. ושל עוצמה שממלאת אותנו כשאנו נסמכים איש על כתף רעהו.
מה גורם לכך שבימי השגרה יש ש'מתנכרים' ושוכחים את אחוות האחים, כלפי בני עמם מכל המגזרים?! ומדוע נדרשות, חלילה, צרות משותפות כדי להרגיש ש'אחים אנחנו'?!
עם ישראל, לדורותיו, גם אחרי אלפי שנים, מושפע מהמשקעים השליליים והטרגיים של ה'ניכור' שב'מכירת יוסף' וערעור האחווה המשפחתית.
במפגש הראשוני בין יוסף לאחיו, הבאים למצרים לשבור אוכל, התורה מקדישה שני פסוקים לכך שיוסף 'מכיר' את אחיו והם לא מזהים אותו: "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וגו'. וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ" (בראשית מב ז). ה'היכרות' של יוסף באה בניגוד ל'ניכור' של אחיו אליו. מדוע התורה חזרה על ה'היכרות' פעמיים? ומדוע כפל הכתוב ביחס ליוסף שהם 'אחיו'?
המדרש למד על הפער ביניהם ביחס ל'אחוות האחים': "ר' לוי אמר: בשעה שנפלו בידו 'ויכר יוסף את אחיו' בשעה שנפל בידן 'והם לא הכירוהו'" (בראשית רבה צא ז). רש"י בעקבות המדרש מדגיש את הסלחנות ומידת הרחמים שנהג יוסף באחיו בניגוד אליהם: "'ויכר יוסף את אחיו' – כשנמסרו בידו הכיר שהם אחיו וריחם עליהם. 'והם לא הכירוהו' – כשנפל בידם לנהוג בו אחוה" (רש"י ו'גור אריה' שם).
פרשת ויגש פותחת במעמד דרמטי, בהתנגשות חזיתית בין יהודה ליוסף על שחרורו של בנימין. 'תיקון' חלקו במכירת יוסף, בנכונות לשלם את המחיר עבור 'אחוות האחים'. וכתגובה לכך: "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וגו'. וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וגו'. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָי. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה" (בראשית מה א-ד). בארבעת הפסוקים מוזכרת המילה 'אחיו' חמש פעמים.
הניכור של האחים לאחווה הביא לגלות ושעבוד: "וזה היה ענין גלות מצרים מה שלא מצינו עליהם שום חטא שקודם להם, ומה גם כי אז עדיין לא ניתנה תורה לישראל, ורק בעון שנאת חינם שהיה ביניהם שמכרו את יוסף למצרים, ועל זה נגזר עליהם עבדות ועינוי ד' מאות שנה, ויתוקן זה ע"י גירות, כי הגרים אוהבים זה את זה" (הרב אייזיק חבר, הגדה – דרשת שבת הגדול). חומר מחשבה לי' בטבת.
מאידך, תפיסת האחווה של יוסף 'שאינה תלויה בדבר' קשורה לאמונתו בקב"ה: "את האלוקים אני ירא וכו'. שהיה בידו יכולת מפני שהיה מלך ולא שלם לאחיו כשבאו לפניו שום גמול רע אלא שלם להם טובה תחת רעה לכך נאמר את האלוקים אני ירא" (אבות דר"נ, תו"ש מ"ב אות סז).
לא בכדי דווקא יוסף 'זכה לדברים הרבה'. התורה חותמת התורה את תולדות האבות שבספר בראשית בארבע פרשות המוקדשות לתולדותיו של יוסף, עד למותו.
(ויגש תשפ"ג)
